מהנדס העיר ירושלים לשעבר,
אורי שטרית, מבקש (18.7.14) מבית המשפט העליון לזכותו במשפט
הולילנד, בטענה שבמעשיו לא היה היסוד הנפשי של קבלת שוחד ושהוא טעה במצב הדברים כאשר עבד עבור
שמואל דכנר. שטרית הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בקבלת שוחד,
הלבנת הון ועבירות נוספות ונדון לשבע שנות מאסר, קנס של מיליון שקל וחילוט של 500,000 שקל.
לדברי שטרית, המיוצג בידי עוה"ד
קנת מן וניצן וולקן, הייתה לו "נקודת עיוורון" בנוגע למניעיו של דכנר כאשר הלה שכר אותו, ובשל כך קיבל ממנו טובות הנאה בלי להבין שהן ניתנות לו בתוקף תפקידו. לטענת שטרית, בשל כך לא התקיים היסוד הנפשי של עבירת השוחד, הדורש מודעות או עצימת עיניים לקשר הסיבתי שבין קבלת טובת ההנאה לבין פעולה במילוי התפקיד הציבורי.
שטרית מבקש להביא בחשבון גם את מצבו הנפשי והכלכלי הקשה בעקבות מותו של אחיו, סמי שריג, שכן לדבריו על-רקע זה הסכים לקבל עבודות מדכנר. במישור המשפטי טוענים הסניגורים, כי לא הוכח שהוא פעל או התכוון לפעול לטובתו של דכנר - ולכן לא התקיים היסוד הנפשי של קבלת השוחד. לשיטתם, דכנר התכוון לתת שוחד אך שטרית לא התכוון לקבל אותו, ובזמן אמת לא הייתה לו כל סיבה לחשוב אחרת. אומנם יש חזקה לפיה תשלום לעובד ציבור ניתן בקשר עם תפקידו, אך במקרה הנוכחי נסתרת חזקת המודעות של שטרית משום שהוא עורר ספק האם אכן ידע על קשר זה, נטען.
הבכירים לא הזהירו בעניין העבודות הפרטיות שביצע משרדו עבור דכנר טוען שטרית, כי סבר שהוא רשאי - או לפחות טעה לסבור כך - לבצע אותן במקביל לעבודתו בעירייה. לטענתו, התנהגותם של בכירי העירייה בראשותו של
אהוד אולמרט הביאה אותו לחשוב, כי אין פגם בעבודה עבור דכנר בעוד הלה מנהל את פרויקט הולילנד. איש מבכירים אלו, הוא טוען, לא מצא לנכון להזהיר אותו שלא יקבל עבודות מאנשים במעמדו של דכנר, המנהלים פרויקטים בירושלים.
טענה נוספת של שטרית היא, שהעבודות שביצע היו אמיתיות ובהיקף משמעותי, ולא פיקטיביות ובהיקף שולי כפי שקבע השופט
דוד רוזן. קביעה זו, נאמר בערעור, מבוססת על ניתוח מוטעה של התיעוד שנתפס במשרדו, על היקשים מוטעים מהעדר תיעוד נוסף או מטעויות בתיעוד הקיים ועל אי-הבנת עדויותיהם של אנשי משרדו. לדברי שטרית, משרדו נהג לגבות תשלום תמורת עבודות היתכנות - וגם דכנר שילם תמורתן.
בקביעתו של רוזן יש סתירה פנימית, נטען בערעור: אם העברות הכספים היו שוחד - כיצד הוא קובע שאכן בוצעו כמה עבודות תמורתן, מדוע בכלל טרח משרדו של שטרית לבצע עבודות כלשהן עבור דכנר? לדברי שטרית, אכן נפלו פה ושם טעויות
בתום לב בתיעוד דרישות התשלום, החשבוניות והקבלות - אך אלו אינן מלמדות שהתשלומים היו מסווה לשוחד.
הרישום היה גלוי ושקוף בנוגע להרשעתו בהלבנת הון טוען שטרית, כי לא הייתה לו כל מטרה להסוות את התשלומים שקיבל מדכנר, וממילא לא ביצע פעולה ברכוש אסור. לדבריו, הוא הוציא חשבוניות מסודרות ומלאות על שמותיהם של דכנר או של חברות שהיו בבעלותו, כך שמקור הכספים היה גלוי ושקוף. זאת, בניגוד למקרים בהם הורשעו נאשמים בביצוע הלבנות על בסיס טיפולם החריג בכספים שקיבלו.
לדברי שטרית, אין מקום להרשיעו בקבלת שוחד בדמות סילוק חובו ל
בנק הפועלים בידי דכנר, משום שהוא ראה בכך הלוואה בלבד. דכנר עצמו יצר את הרושם שמדובר בהלוואה, שטרית החזיר אותה כאשר מצבו אפשר זאת, ולפיכך יש לזכותו לכל הפחות מחמת הספק. עוד הוא מערער על הרשעתו בקבלת שוחד בדמות כספים שהעביר דכנר לאחיו יורם, באומרו שרוזן קבע ללא ראיות שהוא אשר קישר בין דכנר ליורם.
בערעור על העונש, המהווה כשליש מכלל הערעור, נטען בין היתר שעונש המאסר מחמיר בצורה קיצונית וחורג מן המקובל, וכי נימוקיו של רוזן להחמרה זו אינם יכולים לעמוד. לטענת שטרית, אין מקום לקביעה לפיה יחסיו עם דכנר היו חלק ממערכת מושחתת, שכן הוא לא ידע על היחסים בין דכנר לבין אולמרט ואחרים.
לדעת הסניגורים, על בית המשפט העליון להתייחס לנסיבות היוצרות אבחנה בין עבירות שוחד שונות, בהתאם לחומרתן. בעניינו של שטרית יש לקבוע שהעבירה הייתה במתחם הפחות-חמור, שכן לא נקבע שהוא העניק ליזמי הולילנד הטבות. לטענתם, יש להביא בחשבון גם ששטרית נפל בפח של נותני השוחד, שהם היו מחוללי הפרשה, ולכן אין זה סביר שעונשו יהיה כפול ויותר משלהם.
מן ו-וולקן משווים בין היתר את עונשו של שטרית לאלו שהוטלו על דוד ואנונו (בידי רוזן) ו
דן כהן (בגישור פלילי של רוזן): הם נדונו לשש שנות מאסר, למרות שלטענת הסניגורים - מעשיהם היו חמורים משל שטרית. עוד הם טוענים שיש להתחשב בנסיבות האישיות של שטרית ובתרומתו לחברה, וכי אין מקום לכך שעונשו יהיה חמור משל אולמרט (שש שנות מאסר).
