השופט
דוד רוזן שגה כאשר העניק משקל כלשהו לעדותו של
שמואל דכנר בעניינם של הנאשמים שסניגוריהם לא חקרו אותו - ואפילו היה זה, כלשונו, "להארת התמונה" או "להסרת מיני כתמים". לדברי סניגוריו של
אהוד אולמרט, "מדובר במקרה קיצוני מאין כמוהו של חוסר מהימנות של עד, אשר למעשה אינו מאפשר מתן משקל כלשהו לעדותו, בוודאי כאשר לכך מצטרף העדר חקירה נגדית". הדברים כלולים בערעורו של אולמרט לבית המשפט העליון במשפט
הולילנד (יום ד', 30.7.14).
בערעור נטען, כי דכנר שיקר ללא הרף, זייף מסמכים וניסה להפליל את אולמרט. העובדה שדכנר הודה בשקרים בחקירות נגדיות, מוכיחה עד כמה נפגעה הגנתו של אולמרט משום שסניגוריו שלו לא הספיקו לערוך חקירה שכזו. רוזן למעשה יצר תנועה מעגלית, בה הסיק מסקנות מדבריו של דכנר - וראה בהן תמיכה בדבריו של דכנר, אומרים הסניגורים.
עוד שגה רוזן בדרך בה בחן את הראיות הנסיבתיות, נטען בערעור. הלוגיקה של פסק הדין וההנמקות שביסודה אינם מתיישבים עם הכרעה המושתתת על ראיות נסיבתיות, שכן רוזן לא בדק מהן האפשרויות האחרות העולות מן הראיות. בפועל, ראיות אלו לא יצרו אפשרות הגיונית אחת ויחידה - כפי שיש ליצור כדי להרשיע על סמך ראיות נסיבתיות.
במקביל, דחה רוזן ראיות הגנה מרכזיות, לעיתים אף ללא הנמקה, והיו מקרים בהם התייחס לראיות שסתרו את עמדת המדינה כאילו הן מחזקות אותה. כך למשל הוא התעלם מן העובדה, כי בכתב הסחיטה שהכין דכנר, לא נזכר כלל שמו של אולמרט בין מקבלי השוחד, וכך גם במסמכים אחרים בהם התיימר לסקור את מקבלי השוחד.
"לא היה בחלקי הראיות הנסיבתיות הקלושות והדלות שהובאו בפני בית המשפט קמא, כדי לבסס ממצאים עובדתיים שיצטברו לכדי תמונה מרשיעה", נטען בערעור. "קיים פער גדול בין הממצאים העובדתיים שניתן היה לבסס על הראיות, לבין הממצאים שבית המשפט קמא בהרשעת המערער. בית המשפט קמא 'גישר' על החללים העובדתיים המהותיים שהיו בפניו על דרך של הנחות, השערות, חשדות והיסקים לוגיים, שלא היו מעוגנים ומתחייבים מהראיות, ולעיתים אף עמדו בניגוד לראיות". רוזן הסתמך על עדותו של דכנר להשלמת אותם פערים, למרות שהצהיר שלא עשה זאת.
נגד הקביעות הנוספות הערעור יוצא גם נגד קביעתו של רוזן, לפיה אולמרט קיבל מדכנר 1.5 מיליון שקל בשנים 1999-1994. לדברי הסניגורים, בכך התעלם רוזן מהעובדה שהמדינה העלתה טענות אלו כרקע בלבד וכי מדובר באירועים שהתיישנו. "חשיבותה של שגיאה זו חורגת מגדר עצם קביעת הממצא ביחס למעשים קודמים שהתיישנו. כאמור, הממצאים 'המרשיעים' ביחס לאירועים שהתיישנו היוו תשתית וראיה בעלת משקל לעניין הרשעת המערער באישומים שבהם הורשע". לגופם של דברים, קביעות אלו מבוססות של דבריה של זקן - שאינם ראיה אלא "חלקיקי ושברירי דברים" - ועל דבריו של דכנר, שכאמור אינו אמין ולא נחקר נגדית. וגם אם הועברו כספים כאלו, לא היה מקום לקבוע שאולמרט ידע על כך.
הסניגורים טוענים עוד, כי לא היה כל מקום לסקירת "יחסי העבודה" בין דכנר לאולמרט, לה הקדיש רוזן מקום נרחב למדי. לדבריהם, קיימת תחושה שהדברים - המתוארים בצורה מגמתית ומעוותת - השפיעו על הממצאים המרשיעים של רוזן. התיאור מבוסס כולו על דבריו של דכנר תוך התעלמות מדבריו של אולמרט, והתייחסות לראיות ההגנה הייתה מלמדת שמדובר בקשרי עבודה תקינים ומקצועיים מצידו של אולמרט.
