רחלי פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל, דיברה לרגל ט' באב על אבלה האישי. בכינוס של איגוד פנים במודיעין, אמרה: "בדרך כלל, אין לי בעיה עם צומות, אבל בשבועות האחרונים זה קצת השתנה. האבלות שחווינו עכשיו, זו פעם ראשונה שאנחנו חווים אישית את דיני האבלות. כל מי שאי פעם צם - כבר מכיר את ההרגשה, אבל יש שוני בין ההקשר הלאומי של ט' באב, לבין כאשר זו אבלות אישית. כשהייתי בז'נבה הבנתי לראשונה מה הכוונה בלצפות לישועה. נגשו אליי כל מיני אנשים במדים, כשעמדנו בתור בשדה התעופה, בכניסה לבניין האו"ם, בכל מיני מקומות, ורצו להביע השתתפות ותקוות. ובכל פעם קפץ לי הלב שאולי הם באים להגיד לי שהנה, שיש תקווה ומצאו אותם. אמש אמר לי האחיין שלי שעכשיו הוא מבין מה הכוונה ומה המשמעות של חורבן בית המקדש. תמיכה בעיתות משבר זה דבר שקרוב אליי. הסיפור שלי היה בסלונים ובלבבות של כולכם, אני רק אוסיף ואפרט קצת. אני רוצה לספר על החוויה הקהילתית ומה עבר עלינו בשבועות החטיפה ולאחר מכן. אני שואלת את עצמי מה הרלוונטיות בין הסיפור שלנו לסיפור האישי. הרי לא כל דרמה מגיעה לקצווי עולם. את הקשיים אני לא צריכה לפרוט. חרדה עצומה, אי-ודאות. תקשורת שמקיפה אומנם בצורה מכובדת, אבל מכול מקום אפשרי. קצת כמו לחיות בבית
האח הגדול. הצורך לנהל את המשאבים הפיזיים, לישון קצת. בעיקר התחושה שההחלטות שנקבל עשויות להשפיע על גורל הילד שלנו. היינו מוקפים בקהילה מכל רובד אפשרי. החל מהמשפחה, דרך השכונה היישוב, מדינת ישראל וכל יהודי התפוצות. דיברתי עם יהודים מקייפטאון וקטמנדו. גם בימי החטיפה והלחימה - ראינו התגייסות. אני מכירה את השגרה שלנו שהיא פחות אטרקטיבית. אבל החוויה שלנו, אני מקווה שהיא מגדלת ומצמחת".
