השופט
דוד רוזן בחר להרשיע את
מאיר רבין כמעט בכל מחיר במשפט
הולילנד, "וזאת על סמך הנחות, השערות והיסקים לוגיים, בלתי סבירים ובלתי מנומקים, שהתיימרו להחליף ראיות". כך טוען (יום ה', 14.8.14) רבין בערעורו לבית המשפט העליון. הוא גם רומז, כי לרוזן יש דעה קדומה ולפיה חרדים הם רמאים.
רבין היה עוזרו האישי הקרוב של
שמואל דכנר. הוא הורשע בקבלת שוחד בסך 1.1 מיליון שקל מ
דני דנקנר בפרשת תעשיות מלח, ובמתן שוחד בסך 120,000 שקל ל
אלי שמחיוף בפרשת הולילנד; רבין זוכה ממתן שוחד בסך 1.3 מיליון שקל ל
יעקב אפרתי בפרשת הזרע. הוא נדון לחמש שנות מאסר ולקנס וחילוט בסך מיליון שקל. ערעורו הוגש בידי עוה"ד
שמואל קליין,
יובל גבעון ו
דריה גולדין.
בערעור נטען, כי רוזן טעה כאשר הרשיע את רבין בפרשת תעשיות מלח בתיווך לשוחד ולחלופין על-פי הקביעה לפיה הפעלת מאכער פירושה מתן שוחד. לדברי הסניגורים, אין אפשרות משפטית להרשיע בעבירה לחלופין, ועצם העובדה שרוזן עשה זאת - מלמדת על ספק סביר בדבר הרשעתו של רבין. עוד הם יוצאים נגד קביעתו התקדימית של רוזן בנושא המאכערים, באומרם שרבין לא קיבל הזדמנות להתגונן מפני האשמה זו ושאין לקביעה בסיס חוקי ועובדתי. לדבריהם, הקביעות העובדתיות של רוזן עצמו מלמדות שרבין לא ביצע עבירות כאשר שימש כמאכער.
דכנר חזר בו
עוד נטען, כי רוזן טעה בהסתמכו בצורה נרחבת על דכנר, למרות שקריו הרבים והבוטים. בנושא רבין, נאמר, דכנר עצמו חזר בו מהגירסה שהכספים שהתקבלו מתעשיות מלח היו שוחד - ולמרות זאת רבין הורשע בכך. יתרה מזו: על סמך אותה חזרה עצמה של דכנר זיכה רוזן את רבין בפרשת הזרע. לטענת רבין, רוזן הפך את סדר הראיות במשפט הפלילי, ובמקום לדרוש מהמדינה להוכיח שהכספים שקיבל מדנקנר היו שוחד - הוא נדרש להוכיח שהיו דמי ייעוץ לגיטימיים, כפי שטען. לדברי הסניגורים, רוזן דחה את כל גירסתו של רבין לגבי עצמו - אך הסתמך עליה לגבי נאשמים אחרים; והוא גם התעלם בצורה שיטתית מחלק ניכר מטענותיהם בסיכומים.
"דומה, שבית משפט קמא נקלע למעין מעגל שוטה", נטען בערעור. "קודם קבע כי עדותו של דכנר בעייתית ולא שווה כלום כשלעצמה; לאחר מכן קבע שעדותו של המערער לא שווה; ובגלל שעדותו של המערער לא שווה, אזי עדותו של דכנר אוטומטית היא שנותרה והיא ששווה ואין בלתה". לטענת הסניגורים, גם העדויות התומכות-כביכול של שרון פוחס (מזכירתו של דכנר) ואדית וולף (בתו) הן לכל היותר סברות, קטעי רכילות וגרסאות כבושות.
בנוגע לשמחיוף נאמר בערעור, כי רוזן טעה כאשר העדיף את גירסתו של דכנר לפיה היה מדובר בשוחד, במקום את גירסתם של רבין ושמחיוף: הצ'קים נפרטו בידי שמחיוף כטובה לרבין. לטענת הסניגורים, רבין היה לכל היותר שליח שהעביר את הצ'קים מדכנר, ואפילו אם היה זה שוחד - אין הוא אשם בכך.
השיחה דווקא מזכה
הערעור מתייחס גם לשיחתו של רבין עם פרקליטיו של דכנר, עוה"ד
אמנון יצחקניא ו
אילן סובל, ממנה הסיק רוזן שהוא היה מעורב עמוקות במתן השוחד בידי דכנר. הסניגורים טוענים, ששיחה זו דווקא מזכה את מרשם, שכן מטרתו הייתה להניע את יצחקניא וסובל מהגשת תביעה בשמו של דכנר, אך בה בעת - למנוע מצב בו ידרשו מדכנר תשלום. לכן, נאמר בערעור, הוא שיקר להם במעט באומרו שהיו מעשים בלתי כשרים, אך הדגיש שרק הוא יודע את כל הפרטים. לדברי הסניגורים, יש לקבל את דבריו של רבין באותה שיחה, לפיהם לא הייתה כל כוונה לשחד את יעקב אפרתי (דודו, מנכ"ל המינהל דאז) - יעד הכספים מדנקנר, לטענת המדינה.
בערעור על חומרת העונש נטען, כי הוא בלתי מידתי וכי רוזן הגיע אליו תוך קביעות שגויות מצד אחד והתעלמות משיקולים רלוונטיים מצד שני. לדברי הסניגורים, דומה שרוזן ביקש לבוא חשבון עם רבין על היותו יד ימינו של דכנר המושחת, בעוד רבין כמעט ולא היה שותף - גם לפי רוזן - למעשיו של דכנר בפרשת הולילנד. עוד נטען, כי רבין הוענש בצורה חמורה יותר מנאשמים אחרים, למרות שהם אישי ציבור - ורוזן אמר במפורש שיש להחמיר יותר עם האחרונים. הסניגורים מבקשים להטיל על רבין לכל היותר שנת מאסר בפועל וקנס מתון.