השופט
דוד רוזן הפך במחי יד את העסקתם של
מאכערים מנוהג נפוץ ולגיטימי לעבירה פלילית של מתן שוחד. כך טוען (יום א', 17.8.14) יו"ר
בנק הפועלים לשעבר,
דני דנקנר, בערעורו במשפט
הולילנד.
דנקנר הורשע בכך שהעביר 1.3 מיליון שקל ל
מאיר רבין תמורת קידום הפשרת קרקעותיה של חברת תעשיות מלח שבראשה עמד, ונדון לשלוש שנות מאסר, קנס של 500,000 שקל וחילוט של מיליון שקל. רוזן קבע, כי רבין הועסק כמאכער - שתפקידו להשיג יתרונות בלתי חוקיים, ולכן מדובר בתשלום שוחד. לחלופין קבע רוזן, כי רבין קיבל את הכסף כדי לשחד גורמים במינהל מקרקעי ישראל ובראשם המנכ"ל דאז,
יעקב אפרתי (שזוכה מחמת הספק). את ערעורו של דנקנר הגישו עוה"ד
יעקב וינרוט, עמית חדד ואופיר חוגרי, ולצידם עוה"ד
נבות תל-צור,
טל שפירא,
יורם ראב"ד ו
יוסי בנקל.
לדברי הסניגורים, רוזן עצמו אמר במהלך המשפט, שנכון לעכשיו - העסקת מאכער איננה שוחד. ואולם, בפסק הדין הוא ביצע תפנית של 180 מעלות ו"גילה שכל ניהול המשפט היה מיותר. שכן, די היה באימוץ עמדת ההגנה כדי להרשיע את המערער" - שכן כל הגנתו של דנקנר התבססה על כך שהעסקתו של רבין כמאכער הייתה לגיטימית.
"עד שיוצא להם מהאוזן" בערעור נאמר, כי קביעתו של רוזן היא גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, שכן על פיה - כל בחירה ביועץ הנהנה מקשרים אישיים במוסדות השלטון תהיה מתן שוחד. המחוקק התכוון לאסור להניע את עובד הציבור למשוא פנים מהותי, ולא לכל ניצול של היכרות איתו, נטען. "פרנסתו של המאכער איננה מהפליה או משוא פנים מהותי או נוהלי, אלא מעצם קביעת מושבו בתוך הביצה הביורוקרטית", תוך שהוא מנדנד ללא הרף לפקידים הרלוונטיחם כדי לקדם את עניינו של לקוחו, "עד שהדברים יוצאים להם מהאוזן".
עוד נטען בערעור, כי למרות שרוזן אמר שלא ישתמש בעדותו של
שמואל דכנר נגד נאשמים שסניגוריהם לא חקרו אותו בחקירה נגדית - בפועל הוא משתמש בה נגד דנקנר. לטענת הסניגורים, עדותו של דכנר לפיה רבין נשכר בידי דנקנר לצורכי שוחד, היא "עדות סברה, ועם כל הכבוד, סברת כרס, באחת מתוך עדויות רבות של עד המדינה שבהן אמר את ההפך הגמור, ובדברים הנסתרים מניה וביה".
לחלופין טוענים הסניגורים, כי על-פי שיטתו של רוזן - היה עליו לזכות את דנקנר. זהו מצב מובהק של טעות בדין: הרי עד לפסק דין זה, מעולם לא נקבע שהעסקת מאכער היא שוחד. זהו גם מצב ברור של הגנה מן הצדק, שכן איש מלבד דנקנר לא הועמד לדין על העסקת מאכער, ואפילו כלפיו לא נטען שהעסקת יתר המאעכרים (
אריה דרעי, אבי דרכסלר,
מיכה גולדמן ואחרים) הייתה בלתי חוקית. טעות נוספת היא בהחלת הנורמה בצורה רטרואקטיבית, נאמר עוד בערעור.
הסכום לא היה גבוה הערעור פורס בהרחבה את תרומתו של רבין לקידום הפשרת הקרקעות, ודוחה את קביעתו של רוזן לפיה הוא לא הצדיק את הסכום שקיבל ולכן אין לראותו אלא כתשלום בלתי חוקי. בין היתר מוזכר, כי בשנים 2005-2002 קיימו דנקנר ורבין 48 פגישות, אך רוזן החליט - ללא כל ראיה - שהם סתם ריכלו על נתיבי השוחד של רבין. עוד נטען, כי אין להסיק דבר מכך שרבין הועסק זמן ממושך ללא חוזה, שכן דנקנר הוא אדם בלתי פורמלי וגם עם אחרים לא היו לו חוזים. הסכום שקיבל רבין לא היה גבוה, בהתחשב בכך ששווי ההפשרה היה 700 מיליון שקל, נאמר עוד.
טענה נוספת היא, כי רוזן לא יכול היה להרשיע את דנקנר במתן שוחד בשתי חלופות: שרבין היה מאכער או שרבין היה שליח להעברת השוחד. עצם קיומה של החלופה, אומרים הסניגורים, מלמד שלרוזן היה ספק סביר בשאלת העבירה שביצע דנקנר - ולכן היה עליו לזכותו. עוד נטען, כי דנקנר לא הסתיר את התשלומים לרבין, ולכן לא היה מקום להרשיעו בהלבנת הון.
בערעור על חומרת העונש נטען, כי רוזן התעלם משורה של גורמים המחייבים להטיל על דנקנר עונש סמלי בלבד: הראשוניות של ההרשעה, מתחם הענישה המקובל בעבירות שוחד, תרומתו של דנקנר לחברה, נפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות.
