בית המשפט העליון קובע לראשונה (יום ה', 18.9.14), כי על עיתונאי חלה חובה חברתית לפרסם את ידיעותיו ותחקיריו, וכי הוא ייהנה מהגנה בתביעות לשון הרע אם הפרסום היה
בתום לב - וגם אם יתברר שלא היה אמת. זוהי ההלכה העומדת במרכז הדיון הנוסף בפרשת סרן ר' ו
אילנה דיין.
הנשיא
אשר גרוניס אומר, כי ניתן להחיל על עיתונאים את הגנת סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע: "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". לדבריו, זוהי "הגנת העיתונאות האחראית".
גרוניס מסביר זאת בחשיבותה של העיתונות החופשית מבחינה ציבורית, המביאה לכך ש"ראוי להבטיח את התקיימותה של עבודה עיתונאית אחראית וכי פרסומים בעלי ערך רב לציבור יראו אור. דברים אלה נכונים אף מקום שמדובר בפרסום שלא הוכחה אמיתותו באופן שיזכה את המפרסם בהגנת אמת הפרסום".
עניין ציבורי משמעותי לצד זאת, קובע גרוניס את התנאים בהם יוכל העיתונאי ליהנות מאותה הגנה. ראשית, צריך שיהיה בפרסום עניין ציבורי משמעותי, דהיינו: מקום בו יש לציבור תועלת בידיעתו או שהוא רלוונטי להגשמת מטרה ציבורית כלשהי. בהקשר זה הוא מדגיש, כי מידת העניין תיבחן במועד הפרסום ולא לפי השאלה האם בדיעבד הייתה בו אמת. גרוניס גם אומר, כי הגנה זו לא תוענק לעיתונאים בלבד.
שנית, יש להוכיח את קיומו של תום לב בפרסום. למעשה אומר גרוניס, כי תום הלב קיים במקום או אין אינדיקציות להיעדרו, כגון כוונת זדון של רצון לפגוע במושא הפרסום. לדעת גרוניס, שיקולי אגו של העיתונאי (הרצון להשיג סקופ) ושיקולי רייטינג של אמצעי התקשורת, עלולים גם הם לשלול את הגנת תום הלב אם ניתן להם משקל מוגזם. עוד מזכיר גרוניס את חובתו של המפרסם לאמת את העובדות על בסיס מקורות מהימנים ורציניים, ואת חובתו לבקש את תגובתו של מושא הפרסום תוך מתן הזדמנות סבירה והוגנת לעשות זאת.
גרוניס מסכם: "תכליתה של ההגנה אינה להעניק חסינות לעיתונות חובבנית, פזיזה ושלוחת רסן. הדברים נכונים במיוחד כיום, עם התפתחותה של עיתונות מסוגים חדשים באמצעות האינטרנט. מטרתה של ההגנה היא לאפשר את מרחב הפעולה הדרוש לשם הגשמת העקרונות שביסוד חופש העיתונות והבטחת שיח ציבורי פתוח בנושאים בעלי חשיבות".
השיקולים אינם רלוונטיים השופטת בדימוס
עדנה ארבל אומרת, כי לשיקוליו של העיתונאי יש לתת משקל מוגבל בהגנת תום הלב, שכן לא פעם קשה לבחון אותם. מטרתה של "הגנת העיתונאות האחראית" היא לאפשר כתבות בנושאים שיש לכל הדעות עניין לציבור בפרסומן, וככל שניתן לבדוק אם מדובר בפרסומי אמת, היא אומרת. לצד זאת מדגישה ארבל, כי פרסום שייעשה בצורה בלתי סבירה ממניעים של יריבות אישית, לא ייהנה מהגנה זו, ועל העיתונאי גם לתת גילוי נאות לקשר (חיובי או שלילי) שלו עם מושא הפרסום.
השופט
עוזי פוגלמן מסכים בנקודה זו עם ארבל. כל עוד העיתונאי מאמין בזמן הפרסום שזוהי האמת, אין חשיבות למניעיו - וזאת בשל החשיבות שבהבאת המידע לעין הציבור. "מדוע, אם כך, שנאסור את הפרסום שאנו מניחים לגביו כי הוא מבוסס על מקורות מהימנים; כי העובדות הכלולות בו אומתו; כי המפרסם מאמין בכנותו; כי הטון שננקט בו ראוי; כי העובדות הוצגו בו בצורה הוגנת ומאוזנת; כי חלקים פוגעניים בלתי נחוצים לא נכללו בו; וכי הופיעו בו תגובתו של הנתבע ותמצית גרסתו - אך בשל כך שלעיתונאי היה מניע נוסף לפרסמו?", שואל פוגלמן רטורית. לדבריו, "הרצון להשיג 'סקופ' - כשלעצמו אין בו פסול. הקדמת המתחרים היא ערך שמקדם חריצות ושקדנות עיתונאית. כך מתפתחת תקשורת תחרותית והישגית; כך נולדים תוצרים עיתונאיים טובים יותר".
השופט
ניל הנדל אומר, כי אם חוק איסור לשון הרע מכיר בחובה חברתית, משמע שחובה כזו קיימת ויש לאתר אותה. "נדמה כי חובה מעין זו מצויה במרכיב שחיוני לחברה ושומר על אופייה הדמוקרטי. במציאות הקיימת, סבורני כי העיתונאות מהווה חובה חברתית", הוא אומר. לדבריו, אין מקום לאפשר לפרסם רק את מה שידוע ומוכח, משום שהדבר ימנע מהעיתונאות למלא את תפקידה כעיתונאות חוקרת. גם הנדל סבור, כי שאלת מניעיו של העיתונאי אינה רלוונטית לעניין תום הלב.
להפריד בין עובדות לדעות השופט
יורם דנציגר סבור כמו גרוניס, כי בעת בחינת תום ליבו של המפרסם ראוי לייחס משקל גם להיבטים הסובייקטיביים של התנהלותו. מידת אמונתו של המפרסם באמיתות המידע שבפרסום, צריכה להוות שיקול כבד משקל בגדרה של דרישת תום הלב, ואם אין אמונה כזו - תישלל ההגנה. לצד זאת, מפרסם המונָע מכוונת זדון או מרצון לפגוע במושא הפרסום, ולא מקיומו של "עניין ציבורי משמעותי", יתקשה ליהנות מהגנת החוק. שיקולי סקופ או רייטינג לא ישללו את ההגנה, ממשיך דנציגר, אלא אם יוכח שניתן להם משקל מופרז על חשבון שיקולי החובה העיתונאית, וכאשר היה בכך כדי להשפיע על הפרסום, מועדו, אופיו או על ההכנות שקדמו לו.
עוד אומר דנציגר, כי יש לתת את הדעת גם על האופן בו הפריד המפרסם בין עובדות לבין דעות. כאשר נמנע המפרסם מלהבחין באופן סביר בין החלקים בפרסום המהווים עובדה לבין דעותיו המובאות בפרסום, יהיה בכך שיקול כבד משקל נגד הענקת הגנת תום הלב, הוא סבור.
השופט
יצחק עמית חזר בו ממתן הגנת ה"אמת לשעתה" והצטרף לדעת הרוב בנוגע להגנה לפי "החובה לפרסם". לדבריו, "הטלת אחריות על עיתונאי בגין פרסום עובדות שבדיעבד נתבררו כלא נכונות, ואשר לא היה באפשרותו כעיתונאי סביר לבררן במועד הפרסום, היא תוצאה הפוגעת באופן קשה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות". לכן עדיפה הגנת תום הלב; הוא נמנע מלחוות דעה בשאלת השפעת מניעיו של העיתונאי על החלת ההגנה.
השופט
סלים ג'ובראן אומר, כי הוכחת האמת לאמיתה היא משימה סבוכה וקשה, בעוד "הגנת תום הלב לאור אופייה ומהותה מעוצבת כ'רקמה פתוחה' המקנה יותר מקום לשיקול דעת שיפוטי". לדעתו, "כאשר עיתונאי מאמין בעת הפרסום כי הפרסום מציג את האמת כהווייתה - שהרי אם המפרסם יודע שהוא מפרסם דבר שקר הוא אינו פועל בצורה אחראית - ככלל, מניעיו לפרסום אינם בעלי חשיבות".
