הרבנית עדינה בר-שלום, יו"ר המכללה החרדית ירושלים ובתו של הרב עובדיה יוסף, תוקפת את ההתבדלות החרדית. בכינוס שחרית - יוצרים שותפות חברתית חדשה, שהתקיים (יום א', 2.11.14) ביפו, אמרה בר-שלום: "אנחנו חיים על אוטומט. כמעט ללא בחירה חופשית. מתבדלים, מתנכרים ומסתגרים בתוך עצמנו. הקב"ה נתן לנו את חופש הבחירה ועלינו לאמץ אותו. זהו הניכור הגדול בין יהודים וערבים, חילונים, דתיים וחרדים, שגורם להתבדלות, וההתבדלות יוצרת ריחוק שמעצים את הסטריאוטיפים. נוח לחיות בקרבת אנשים שדומים לנו, אבל טוב לחיות בקרבת אנשים שונים. בואו נחזק את עצמנו בזהותנו, ולא נתבדל". בר-שלום התייחסה לנוהג ההפרדה בקווי תחבורה ציבורית ואמרה: "נכון, אורח חיינו אינו מובן לאחרים, אבל לעיתים, גם אנחנו, בחברה החרדית, לא מסכימים על המנהגים. כך למשל, בעוד בחברה החסידית הפרדה באוטובוס בין נשים לגברים מקובלת, ברוב החברה החרדית, והדתית, אין הדבר נסבל והערות פוגעניות אינן מוסיפות לאיש. רשות הרבים אינה מחייבת הפרדה, חד וחלק! אבל כמו שאני דורשת מאחי החרדים לא לכפות את דרכיהם, כך אני דורשת מאחרים. היום, למשל, אישה חרדית, שלא רוצה ללמוד עם גברים, אינה יכולה להמשיך לתואר שני, כי לא ניתן לנו ללמד את התארים במסגרות המתאימות לכך. כך גם מסגרות שח"ר, המוצלחות כל כך, ספגו פגיעה אנושה מאז החלפת השלטון. הביקורת והלחץ מביאים לתוצאה הפוכה - התאבנות והסתגרות. בואו נשב יחדיו לדיאלוג פורה שיאפשר לחיות בכבוד, עם הייחודיות של כל אדם". עו"ד איימן עודה, מזכ"ל חד"ש, אמר בכינוס: "אנשים שלא רוצים לפתור בעיות מדברים בסיסמאות. כולנו ביחד יכולים לבנות את השיח ולהביא לתוכנית שתסגור את הפערים בין ערבים ויהודים. היה כבר ניסיון מוצלח בישראל: ממשלת רבין אומנם לא הכירה בעוול הלאומי, אך הכירה בעוול האזרחי. באותה התקופה הרגישו האזרחים הערבים חלק. נכון, יש השלכות לסכסוך. יש קשר בין העם שאנחנו חלק ממנו לבין המדינה שאנחנו חלק ממנה מבחינה אזרחית, אך ניתן להגיע לתוכנית שתאפשר לנו להשתתף ולצמצם את הפערים בחברה הישראלית". הרב אילעאי עופרן, רבה של קבוצת יבנה והמשתייך לארגון נאמני תורה ועבודה, אמר: "הסכנה הגדולה שלנו היא הקיצוניות, בשני הצדדים. מצד אחד, שלמול כל תקווה, במישור הלאומי - נצחק. אבל אסור גם לקחת את התקווה לקיצוניות. אסור לחיות בתודעה משיחית וגאולית שהתקווה ודאית. אני בוחן שוב ושוב את הדרך, ויודע שהדבר החשוב ביותר הוא הספק. בעצם, הסכנה הכי גדולה שעומדת לפתחה של החברה היא שנאבד את היכולת להטיל ספק". העיתונאית אבירמה גולן ביקרה בחריפות את מחנה השמאל: "ראיתי את ההפגנה בכיכר. עומד שם מחנה של אנשים שבעים ומסודרים, מתחככים בהון, מחנה של מקורבים, שכבר ממש לא מקורבים לאיש ואומרים 'אנחנו נציע לכם תוכנית'. למי בדיוק תציעו תוכנית? מי שומע אתכם בכלל? זהו מחנה דתי, מדת הנאו-ליברליזם. ואגב, התחילו את העצרת ב-19:30. כאילו אמרו לכל מי שאינו מהמחנה הזה, לכל מי שאינו חילוני ניאו-ליברל - מקומך אינו כאן עימנו. חלק מהביקורת שלי נובעת מכך שהמחנה הזה באמת אשם במה שקרה לו. כיצד אפשר להתלהב כל כך מכסף ולהתבדל כל כך מהחברה שמעליה אתה חי, כיצד אפשר להתכנס כל כך למחנה מובחרצ'יק וקטנצ'יק, שמדבר בצד השני עם מחנה מובחרצ'יק וקטנצ'יק, כאשר שניהם כבר אינם רלוונטיים?".