ביום חמישי 12.11.2014 תיפתח במוזאון לאמנות ישראלית, רמת גן תערוכה חדשה: אסתר הלפרין - זבחים.
פולחן הוא קודם כול טקס ובו פעולה סמלית החוזרת כמחווה סמלית מסוגננת. הסמליות הזאת מעוגנת בעולם הגשמי ובתפקודים הפיזיים הבסיסים ביותר: מקום, זמן, חפצים, קולות, אכילה וצום.
בצורה הפשוטה ביותר התמקד הפולחן במשא-ומתן של האדם עם אותם כוחות על-אנושיים שהאמין בקיומם. בחלוקה גסה התחלקו כוחות אלה לשתי קטגוריות: הכוחות שבכוחם להיטיב והכוחות שבכוחם להרע.
לאורך ההיסטוריה שימשו בטקסי הזבח והפולחן כלים מיוחדים שלהם שפה אמנותית האופיינית לתקופתה. ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בחפירות רבות בארץ ישראל, לדוגמה באתר חירבת קייאפה בעמק האלה, מספקים הוכחה ברורה לכך שהכלים עוצבו כמקדשים מוקטנים המיועדים לנדודים. על חלק מהכלים, שרבים מהם כלי חרס ומעטים כלי נחושת, היו עיטורים הדומים לעמודי יכין ובועז שבמקדש שלמה המלך.
"וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת, נְחֹשֶׁת: אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד, אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כִּיּוֹר אֶחָד עַל-הַמְּכוֹנָה הָאַחַת, לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת
[מלכים א, ז, לח]
אש ואדמה בימינו מתבטא הפולחן באופן שונה בכל אחד מחלקיה המובחנים של החברה - החלק הדתי והחלק החילוני. בחברה הדתית מתבססים טקסי הפולחן על התורה ועל חוקיה. בחברה זו מקדשים עלייה לקברי צדיקים, תפילות במקומות קדושים וכו'. לעומת זאת, בחברה החילונית נוצרים פולחנים שיש בהם יסודות מין הטבע, בעיקר אש ואדמה, לדוגמה טיולים של תנועות הנוער, טקסי חניכה, השבעות במצדה ובכותל וכו'. בימינו הפולחן יכול להיות גם אישי, לדוגמה טיולי צעירים להודו, לאמזונס.
מאיר אהרונסון, אוצר ראשי ומנהל אמנותי של המוזאון על התערוכה: "...התערוכה זבחים עברה טלטלות גדולות וארוכות. תחילתה ברעיון שהועלה על-ידי יהודית מצקל. מצקל, אוצרת פעילה, הביאה את הצילומים של העבודות והציעה לערוך את התערוכה במוזאון לאמנות ישראלית, רמת גן. אבל לחיים יש מסלול משלהם. תקופה לא ארוכה לאחר מכן נפטרה מצקל באופן פתאומי והנושא ירד משולחן העבודה וכמעט נשכח.
לאחר תקופה עלה הנושא מחדש ביוזמתה של אריאלה ברנדר. הצילומים שבו אל שולחן העבודה והתקבלה ההחלטה להציג את התערוכה.
פסליה של אסתר הלפרין מוצגים תחת הכותרת "זבחים". אבל התבוננות בעבודות מעלה דווקא את הדימויים הקדמונים של מזבחי בית. מזבחים קטנים בצבעי טרה קוטה שרופה מהסוג שהיה בימי קדם מוצב בכל בית. טכסי הפולחן הפרטיים חייבו מוקד והמזבח הקטן היה המוקד אליו התנקזו התפילות, הבקשות והפעילות הרוחנית הפרטית של בעל המזבח.
עיסוק של אמן עכשווי בפיסול מהסוג הזה מעלה שאלות רבות. אני נזכר בתערוכה שאצרתי לפני שנים רבות במוזאון חיפה. "חפצי פולחן" של יואל גילינסקי. גם הוא אמן עכשווי שמצא לנכון לעסוק בחפצים המשמשים כמוליכים מדיטטיבים להליך של התחברות אל האני הפרטי, החרד והזקוק לעיתים רבות לחפץ קטן על-מנת לחבר עצמו אל הזמן והמקום. בניגוד לעבודתו של גילינסקי עבודתה של אסתר הלפרין שואבת את מקורותיה ממקומיות קדמונית. החיבור הזה בין הזמנים, עבר הווה, והשימוש הזהה בחומר מצביע על ההמשכיות המתקיימת בתת מודע של היצור האנושי הכמהה לסוג של יציבות מחד-גיסא וביטחון בכוחות שלמעבר לשליטתו הישירה, מאידך-גיסא.
