השופט בדימוס דן ארבל חייב בפסק בוררות את חברת הביטוח איילון לשלם ליוסי כהן, לשעבר מנהל האגף לחיסכון לטווח ארוך בחברה, בונוס בסך 3.1 מיליון שקל.
המחלוקת נגעה לשאלת זכאותו של כהן לעמלות עבור שתי עסקות ביטוח גדולות במיוחד שלטענתו הביא לאיילון בעת עבודתו אצלה, עסקות שירותי חולים כללית וחבר. העסקה עם הכללית נגעה לכל 35,000 עובדיה, נחתמה לשלוש שנים עם אופציה לשלוש שנים נוספות ובפרמיה של 5.4 מיליון שקל.
העסקה עם חבר הייתה לביטוח חיים ואובדן כושר עבודה ל-77,000 בתי אב, לתקופה של 12 שנים עם אפשרות הארכה ל-12 שנים נוספות. לטענת כהן, מדובר היה בפרמיה בעסקות ריסק קולקטיבי שמטבען הן עסקות הפסדיות.
כהן טען בתביעתו, כי מעבר להסכם בכתב בינו לבין איילון למתן שירותי ניהול וייעוץ באמצעות חברה שבשליטתו, נערך הסכם בעל-פה לפיו יצטרף כעובד לשורותיה של איילון, תוך הבטחה של היו"ר ובעל השליטה,
לוי רחמני, לתשלום גמול בדמות עמלה מהעסקות שיוציא אל הפועל. לדברי כהן, רחמני הבטיח לו בתמורה להצטרפותו לאיילון, כי הוא יהיה זכאי לקבל תגמולים כנהוג בענף הביטוח עבור עסקות שיביא, וזאת ללא כל תלות באישור הדירקטוריון.
איילון טענה, כי הבטחותיו של רחמני - ככל שניתנו - נעשו בתקופה בה רחמני היה נעדר סמכות לעסוק בתחום הביטוח באיילון, וספק האם רחמני הבטיח דבר כלשהו. לטענת איילון, מדובר בהבטחות שהן פרי דמיונו של כהן, וכל שהוסכם היה שאם כהן יהיה זכאי לעמלות בדמות בונוס - הרי שההחלטה על כך מותנית באישור הדירקטוריון.
ארבל קבע, כי כהן לא הוכיח את דבר קיומו של ההסכם בעל-פה, ואפילו אם היה הסכם כזה - הרי שמדובר בהבטחות שניתנו ללא סמכות. כהן היה מודע היטב לכך שבאותה עת לא הייתה לרחמני סמכות להתחייב בשם איילון, אך ידיעה זו לא הפריעה לו להאמין שהבטחותיו של רחמני - ככל שניתנו - אכן יתקיימו בפועל.
לעומת החליט ארבל לקבל את תביעתו של כהן בעילת עשיית עושר ולא במשפט. הוא השתכנע, כי שתי העסקות הניבו רווחים נאים לאיילון, והדגיש את תרומתו המהותית של כהן לחתימתן. ארבל ציין, כי איילון גורפת ותמשיך לגרוף רווחים נאים בשנים הבאות בשל מאמציו ותרומתו של כהן, ועל כן הוא זכאי לתשלום שכר ראוי כסוג של בונוס. ארבל חייב את איילון לשלם שליש מהסכום ששילם כהן כשכר בורר והוצאות חלקיות בסך 50,000 שקל. כהן הגיש את הפסק לאישורו של בית המשפט המחוזי בתל אביב.
