יורשיהם של קורבנות שואה, שנכסיהם נמכרו לפני שנים רבות, יקבלו את התמורה המקורית כשהיא משוערכת - ולא את השווי הנוכחי של הנכס. כך קובע (יום ג', 25.11.14) בית המשפט העליון.
יאן האנס מאייר רכש בשנות ה-30 של המאה ה-20 שתי חלקות
מקרקעין בנהריה. בשל היותו אזרח צ'כוסלובקיה, תפס הממונה הבריטי על רכוש האויב את החלקות, והן הועברו עם הקמת המדינה לממונה הישראלי על רכוש אויב. בשנת 1960 נמכרו החלקות - האחת לעיריית נהריה והשנייה לחברה שבנתה עליה בניין מגורים, ולאחר מספר שנים הועברה התמורה לאפוטרופוס הכללי.
החברה להשבת רכוש קורבנות השואה העבירה את התמורה לדניאל מאייר, נכדו של הבעלים, כשהיא נושאת ריבית והצמדה לפי המנגנון המיטיב שנקבע למקרים אלו. מאייר טען, כי מגיעה לו תמורה לפי הערך הנוכחי של המקרקעין, אך הן בית המשפט המחוזי מרכז והן בית המשפט העליון דחו גישה זו.
לדברי השופט
יצחק עמית, מספר סיבות מובילות להחלטה לפיה התמורה תועבר ליורשים לפי הערך המקורי (בתוספת הפרשים) ולא לפי הערך הנוכחי. הוא מציין, כי החוק מגדיר "נכס של נספה שואה" ככזה הכולל את תמורת הנכס, והוא גם קובע במפורש שהתמורה שתועבר ליורשים תהיה זו שהתקבלה עם מכירתו. השערוך המיטיב עשוי להביא לתשלום גבוה מערכו הנוכחי של הנכס, מוסיף עמית, והחברה להשבת רכוש אינה רשאית להוציא יותר ממה שקיבלה תמורת כל נכס.
לסיכום אומר עמית: "המחלוקת בין הצדדים מציפה סוגיה רגישה וכואבת. רבים מבעלי הרכוש שהוקנה לממונה על רכוש האויב בתקופת המנדט היו יהודים שנספו בשואה, ומכאן התחושה המוצדקת של עוול היסטורי שנעשה לנספים וליורשיהם. משפחות וקהילות שלמות נכרתו בשואה, מסמכים הנוגעים לנכסים שנרכשו בישראל אבדו במהלך השנים ובעקבות האירועים, והנכסים נותרו עזובים ללא שימוש, או שהועברו לקניין המדינה ונמכרו זה מכבר לצדדים שלישיים.
"חוק השבת נכסים הוא צעד שנעשה, גם אם באיחור של שנים, לתיקון העוול ככל שניתן, לשם איתור הנכסים ויורשי הנספים ולהשבת הנכסים או תמורתם. אך אין בכוחו של החוק למחוק או לשנות את ההיסטוריה, ואין לפרש את החוק כמטיל מעין 'קנס' על המדינה או על החברה שהוקמה מכוח החוק, להבדיל מהשבת הנכסים על-פי 'שווי הוגן'".
השופטים
יורם דנציגר ו
עוזי פוגלמן הסכימו עם עמית. את מאייר ייצג עו"ד גרשון גרונפלד, את החברה להשבה ייצגו עוה"ד אופיר פורת ומיטל גרבי, ואת המדינה - עו"ד יואב שחם.
