משפחה ישראלית ממוצעת, בכל המגזרים, "לא גומרת את החודש" - בעיקר בגלל מחירי הדיור הגבוהים. עם זאת, ולמרות עליית מחירי הדירות המהירה בשנים האחרונות, שיעור משקי הבית שאין בבעלותם דירה דווקא ירד מ-27.7% ב-2006 ל-26.5% ב-2012, ושיעור משקי הבית שבבעלותם שתי דירות ויותר - עלה כמעט פי 4.
כמו-כן, הקמת בניין בישראל אורכת בממוצע 13 שנים - 2 שנים לבנייה ו-11 שנים לביורוקרטיה. בולטים באורכם שלבי האישור בוועדות המחוזיות - 5 שנים בממוצע; ובוועדות המקומיות - 3 שנים בממוצע. זאת, כאשר פרק הזמן המרבי לקבלת היתר בנייה ברוב מדינות האיחוד האירופי נע בין 8 ל-12 שבועות בלבד.
כך שב ומאשר "דוח מצב המדינה 2014" של מרכז טאוב בעריכת פרופ' דן בן דוד, שהתפרסם היום (ד').
אפשר לבנות יותר, הרבה יותר החוקרים שבו בדקו ומצאו שקיים מתאם ברור בין מחירי הדירות למספר התחלות הבנייה, וכי למשק יש יכולת לבנות יחידות דיור בהיקף גדול הרבה יותר מהקיים (שנת השיא בהתחלות בנייה בעשור האחרון הייתה 2011 עם 46,000 יחידות בלבד, זאת לעומת 73,000 התחלות בנייה בשנת 1995).
הדוח האינפורמטיבי ביסודו, כולל מדי פעם ביקורת מאופקת, למשל: "לו הייתה קבלת היתרי בנייה באזורי ביקוש כרוכה בפחות המתנה, סביר שרמת המחירים הנוכחית הייתה גוררת בנייה בקצב מהיר בהרבה, וכך היה נסגר הפער בין הביקוש להיצע ובעקבות זאת הייתה חלה ירידת מחירים".
פחות מבוגרים עניים עוד מצא הדוח, כי שיעור העוני בקרב ישראלים שעברו את גיל הפרישה נמצא בירידה, לעומת העלייה בשיעור העוני בכלל האוכלוסייה. מאחר ששיעור העוני בקרב הזכאים לפנסיה הוא נמוך ביותר, הרי שהעוני בקרב ערבים מבוגרים מתמשך, מצוי בעלייה והוא גבוה ביותר - כמעט 60% מהם מצויים מתחת לקו העוני בהשוואה ל-18% מיוצאי ברית המועצות ו-11% יהודים ישראלים ותיקים - שבקרבם ירד שיעור העוני בשנים האחרונות.
בפרק הדן בשוק העבודה, קורא ראש המכון פרופ' בן דוד לרפורמה בשוק העבודה ואימוץ כמה מכללי מדיניות הגמשת שוק העבודה על-פי מודל מדינות ה- FLEXICURITYהמקנה למעסיקים גמישות גבוהה יחסית בהעסקה ובפיטורים של עובדים, ובמקביל מעניקה לעובדים רשת ביטחון כלכלית ומגבירה את אפשרויות התעסוקה שלהם.
הגדולות משלמות פחות מיסים "רשות המיסים לא מציבה יעדים לאכיפה או שירות ואינה מתנהלת בשקיפות תקציבית, וככל הנראה מקצה פחות מ-1% מתקציבה לאכיפה. לאור זאת, אין פלא שהאכיפה מקלה ומוגבלת וגם לא מספקת הרתעה", כותב החוקר ד"ר נועם גרובר בפרק הכלכלה השחורה, המוערכת בכ-20% מהתמ"ג.
עוד נכתב, כי הטבות המס שמקנה החוק "מוטות מאוד לטובת חברות גדולות". למשל, 4 החברות הגדולות ביותר, מתוך 829 מפעלים מועדפים, קיבלו כ-60% מההטבות. העשירון העליון של החברות, על-פי הכנסה, משלם מס חברות בשיעור 6.8% - פחות ממחצית ממה שמשלם העשירות התחתון - 17.6%. "החברות הגדולות מנצלות את יכולת המיקוח שלהן מול המדינה ומשלמות פחות מיסים ביחס להטבות...", נכתב. עוד קובע הדוח, כי מדיניות המיסוי מחמירה עם העסקים הקטנים הרבה יותר מאשר עם הגדולים, וכי "אפליה זו עשויה להוות הצדקה בעיני הציבור לנורמה של העלמת מס".
בין הגורמים העיקריים לכלכלה השחורה: נטל המס - שהוא המניע המרכזי להעלמת מיסים - לצד העומס הביורוקרטי הכבד, השקעת משאבים נמוכים מאוד לגילוי העלמות מס, שאינה מספקת הרתעה של ממש, והעובדה שרשות המיסים עושה "שימוש נדיר" בענישה חמורה. "לנוכח אכיפה מקלה זו, גם עצמאי או עסק הבוחרים להגיש דוח, עלולים בכל זאת לנסות להעלים הכנסות...", נקבע. כל הדברים הללו יוצרים מצב שבו הציבור תופס את העלמת ההכנסות כרווחת ולגיטימית, מה שמביא לגידול הסיכוי שכל פרט בנפרד יבחר שלא לדווח על הכנסותיו. התחושה הציבורית היא "אם העשירים בקושי משלמים מיסים - מדוע שאני אשלם?"
הפרק מתייחס בהרחבה גם לרעיון חובת הדיווח הכללי, ומוצא כי במדינות ללא חובת דיווח כללית שיעור חלקה של הכלכלה השחורה מהתמ"ג גבוה יותר בממוצע. כמו-כן, מתריע הדוח מפני התלהבות יתר מיוזמת הממשלה לצמצם ולאסור שימוש במזומנים - "אמצעי קיצוני שיביא לידי הקטנה ניכרת של היצע המזומן, יפגע בכלל המשתמשים בו, לצרכים חוקיים ואחרים, ויש בו כדי לחולל נזק כלכלי ומחאה ציבורית. בסופו של דבר, התוצאה עלולה להיות שימוש במטבע חוץ מזומן כתחליף למטבע המקומי". עוד מוסיף הדוח ומתריע, כי "החשש הוא שהרגולטור, ממשלת ישראל, ייחפז מדי להשתמש במקל - פעולות העונשין נגד החזקת מזומן, שנזקן רב מתועלתן - במקום להתמקד בגזר: שיפור תשתית הכסף האלקטרוני בישראל ותגמול פרטים ועסקים הבוחרים להשתמש בה".
מהפך מדאיג במחירי המזון בפרק החוקר את ההוצאה על מזון, מצאו החוקרים פרופ' דב צ'רניחובסקי ואיתן רגב, כי ב-2005 היו רוב מוצרי המזון בישראל זולים בהשוואה ל-
OECD, אך בתוך 6 שנים בלבד נעשו קטגוריות המזון בארץ, מלבד ירקות ופירות, ליקרות יותר. ב-2005 היו מוצרי החלב בישראל יקרים ב-6% בלבד, אולם ב-2011 הגיעו לרמת מחירים הגבוהה ב-51% מהממוצע במדינות הארגון. באותה שנה, 2005, היו מחירי הדגים זולים ב-30% - אבל ב-2011 כבר היו יקרים ב-25%.
הירקות והפירות (שבארץ לא משולם עליהם מע"מ), היו ב-2005 זולים בהרבה, 40%, מממוצע מדינות הארגון, אבל אחרי שש שנים היו לזולים בכ-15% בלבד. "העלייה הדרסטית בשנים האחרונות במחירי המזון בישראל השפיעה שלילית על הרכב צריכת המזון, במיוחד בקרב משפחות עניות המוותרות על פירות וירקות, מוצרי חלב ודגים", קובע הדוח.
