"לאורך השנים ליוותה אותי מעין תחושת חוסר ביטחון ביחס לשאלת המקרו 'המרחפת' מעל ההליך - האם השאיפה למיצוי הדין עם הבנקאים במסגרת הליך פלילי בפרשה שכזו הייתה נכונה או בכלל אפשרית?". כך אומר פרקליט המדינה לשעבר,
משה לדור, שעמד בראש התביעה במשפט הבנקאים בפרשת ויסות המניות. לדור מדגיש, כי כיום הוא בטוח שהיה נכון לנהל את התיק כפי שהוגש.
לדור דיבר בשיחה עם מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות, דן אלדר, ועם יונתן קרמר מאותה מחלקה, שהתפרסמה בבטאון הפרקליטות "משפט מפתח". לדברי לדור, אחד הספקות היה בשל חוסר התקדים של התיק מבחינת היקף חומר החקירה, אופיו הכלל-משקי ומורכבות השאלות שעלו בו. עוד התלבט, כיצד ניתן לדחוס את פרשת הוויסות - שנמשך למעלה מעשור - לתוך המסגרת המוגבלת של הליך משפטי. "ראוי שנאמין שהמשפט מסוגל לתת מענה לאירועים משמעותיים 'הגדולים מהחיים'", מסיק לדור.
עוד אומר לדור, כי התביעה הוטרדה במיוחד מסוגיית הוכחת היסוד הנפשי של הבנקאים, שכן פעולות הוויסות נעשו בפרהסיה ואף בידיעת האוצר ובנק ישראל. לדבריו, באותה עת "הבנקאים היו אלה שקבעו את כללי המשחק, את השיטה, ומוסדות המדינה גילו מולם רפיון", ומול התביעה התייצבו מיטב המוחות שטענו שהוויסות היה כשר או לכל הפחות מקובל עד כדי נורמטיביות.
חולק על הרוב בעליון "להבנתי, מובילי הוויסות היו אך ורק הבנקאים, בעוד אנשי הרשויות, במחדליהם, השלימו עם התופעה ונגררו אחרי הבנקאים", מוסיף לדור. "תפיסתנו שהתבססה על ראיות קונקרטיות הייתה כי האוצר סר למרות הבנקאים - לא להפך". בנקודה זו חלוק לדור על דעת הרוב בבית המשפט העליון, שזיכתה חלקית את הבנקאים בשל מודעותה של המדינה לוויסות.
לדור מדגיש, כי אם התביעה הייתה סבורה שהמדינה עודדה בצורה פעילה את הוויסות - לא בטוח שהיה מוגש כתב אישום נגד הבנקאים, וכך גם הייתה אפשרות ולו קלושה שהוויסות לא יסתיים במשבר העצום שגרם. "השלמה או היגררות אינן טומנות בחובן בדרך כלל חומרה מספקת כדי להביא את מעשיו או את מחדליו של עובד הציבור לרף הפלילי", מסביר לדור מדוע לא הועמדו לדין עובדי ציבור.
לדברי לדור, מבחינה תיאורטית ניתן היה להעמיד לדין את הבנקאים עוד בזמן הוויסות עצמו, שכן כבר אז התמלאו יסודות העבירה והמשבר היה צפוי מראש. עם זאת, הוא מודה שלפרקליטות לא היה אומץ (כאמור, ברמה התיאורטית) להגיש כתב אישום כבר אז, משום שעצם הגשתו הייתה מובילה לאותו משבר. "אני מניח שזו נקודה שבה אני הייתי מגלה רפיון", הוא אומר.
ההגנה ניסתה להסיט את המשפט למרכיבים התקינים לכאורה שבפעילות הבנקאים, ממשיך לדור, אך התביעה לא קנתה את הפסאדה של התקינות ונדרשה למהות. "ביסוד הדברים זהו תיק שעוסק בהסתרה, במרמה ובהובלה מודעת של המשק לעבר משבר", הוא מסביר. "אין דבר מהותי בעצם הפעולה בקבוצה שמנקה את הפסול הפלילי. במרבית המקרים הקבוצתיות דווקא מחריפה את חומרת המעשה".
לא להגיש אישומי יתר על עבודת התביעה בתיק אומר לדור, כי הוא האמין שאסור לה ליפול בשום פרט, שכן כל פרט שיפול - עלול ליצור ספק סביר, ולכן כל עדות הייתה חייבת להסתיים בנוק אאוט. במקרים כאלו, הוא מוסיף, אסור לחלוטין לתובע להיות תלוי במומחה שיזין אותו, ולכן צוות התביעה התייצב ל"שיעורים פרטיים" אצל פרופסורים לכלכלה, חשבונאות, תורת המימון ועוד.
עוד אומר לדור, כי התביעה נמנעה מלעסוק בשאלת הפליליות של הוויסות עצמו, משום שעליה ככלל להתמקד בעיקר. "אוי לה לתביעה שמגישה עוד אישומים מתוך כוונה להתפשר, או כדי להבטיח שהתיק לא יגיע לקו הסיום בזיכוי מוחלט", מזהיר לדור. אם בסיומו של תיק חשוב נותרת הרשעה מינורית - מדובר בכישלון של התביעה, הוא קובע.
לדור נשאל היכן עובר הקו בין כישלון עסקי לגיטימי לבין עבירה פלילית, והשיב שכל עוד בעלי העסק אינם מודעים לכך שהוא חסר תקנה - מעשיהם אינם פליליים. לבחינת המודעות הפלילית יש להביא בחשבון את מידת הסיכון שבפעילות העסק, עוצמת המסרים שהושמעו בפני מי שבא איתו במגע, אופי המסרים ועוד.
התערבות במתחם הסבירות לדור נשאל גם על הוראת בג"ץ ליועץ המשפטי דאז,
יוסף חריש, להגיש את כתב האישום לאחר שהלה החליט שאין בו עניין לציבור. לדור השיב, כי ראוי שבג"ץ יתערב בכל מקרה בו החלטת התובע חורגת ממתחם הסבירות, וזאת להבדיל מחוסר יכולתו של בג"ץ להחליט האם יש די ראיות להעמדה לדין. לצד זאת, במקרה כזה מעיבה קביעה מינהלית של ביהמ"ש העליון על ההליך הפלילי, ולכן ראוי שהתערבות כזו תהיה במשורה.
שאלה נוספת הייתה דוקטרינת ההגנה מן הצדק, שהועלתה לראשונה בידי סניגוריו של יו"ר
בנק לאומי לשעבר, ארנסט יפת. לדור התייחס לשימוש ההולך וגובר בדוקטרינה זו בידי בתי המשפט ואמר, שבמידה מסוימת הדבר מטריד אותו, שכן בית המשפט למעשה מחליט במקום התביעה האם היה ראוי להגיש את כתב האישום. לכן, הוא סבור שראוי לשמור אותה למקרים של התנהגות שערורייתית או שרירותית מובהקת של התביעה, וראוי שקביעה כזו תיעשה רק בידי בית המשפט העליון.
לבסוף מחמיא לדור לשופטת
מרים נאור, שישבה בדין בבית המשפט המחוזי בירושלים: "דרישותיה המקצועיות והסטנדרטים שהיא הציבה הטילו מעמסה אדירה על כתפינו, אך היה ברור שמעצמה היא דורשת אף יותר". כך למשל, נאור ניהלה את המשפט ללא הפוגה גם כאשר שברה את רגלה ובמשך חודש וחצי נכנסה ראשונה לאולם. לדברי לדור, נוצרו גם אווירה נהדרת ויחסי ידידות מעולים בין התובעים לסניגורים, אשר הקלו את הקושי הרב שבניהול המשפט.