תביעת הפיצויים של המחבל מוצטפא דיראני נגד המדינה תימחק על הסף. כך קובע (יום ה', 15.1.15) נשיא בית המשפט העליון,
אשר גרוניס, בפסק דינו האחרון עם פרישתו מתפקידו. פסק הדין ניתן בבקשתה של המדינה לדיון נוסף בנושא ובהרכב של שבעה שופטים.
דיראני, בכיר בתנועת אמל וכיום מראשי חיזבאללה, הוחזק בישראל בשנים 2004-1994 כקלף מיקוח במו"מ אפשרי על רון ארד, עד ששוחרר בעסקת חילופי השבויים במסגרתה שוחרר אלחנן טננבוים והוחזרו גופותיהם של שלושה חיילים. בשנת 2000 הגיש תביעת נזיקין בסך 6 מיליון שקל נגד המדינה, בטענה שעבר עינויים ומעשי אונס, והוא מסר עדות מוקדמת לפני ששוחרר.
המדינה טענה, כי מאחר שכיום דיראני מתגורר במדינת אויב והוא פעיל בארגון טרור, אין להמשיך בבירור תביעתו. שופטי בית המשפט העליון
אילה פרוקצ'יה ו
סלים ג'ובראן דחו טענה זו, ואילו השופט
חנן מלצר סבר שיש להחיל את הכלל - שמקורו במשפט הבריטי - ולפיו "אין מבררים תביעתו של אויב בעת מלחמה".
המדינה ביקשה לקיים דיון נוסף בהחלטה זו, ובינואר 2012 אישר המשנה דאז לנשיא בית המשפט העליון,
אליעזר ריבלין, את קיומו של דיון זה. התיק נדון בפני הרכב מורחב של שבעה שופטים ובו - לצד גרוניס - הנשיאה הנכנסת
מרים נאור, המשנה לנשיאה הנכנס
אליקים רובינשטיין והשופטים
יורם דנציגר,
ניל הנדל, סלים ג'ובראן וחנן מלצר. ההחלטה התקבלה בדעת רוב של גרוניס, נאור, רובינשטיין ומלצר.
גרוניס אומר, כי מדובר בכלל שמקורו במאה ה-17, במטרה למנוע הטבה למדינת האויב בזמן מלחמה. כלל זה קיים באנגליה, ארה"ב, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. דעת הרוב אומרת, כי יש להתאים כלל זה - שבמקורו נגע למלחמה קונבנציונלית - גם למלחמה בטרור כפי שהיא מתרחשת בעת המודרנית, כולל מול ארגון הפועל מחוץ לישראל. כלל זה עומד במבחני פסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד אדם וחרותו, סבור הרוב.
לצד זאת מדגיש גרוניס, כי החלת הכלל אינה מונעת ממחבל העצור בישראל לעתור לבתי המשפט נגד תנאי מעצרו, כפי שעשה דיראני עצמו. אך משיצא דיראני את גבולות המדינה וחבר לארגון טרור, אין מקום להמשיך בבירור תביעתו. גרוניס אומר, כי מי שמייחל להשמדתה של ישראל, אינו יכול לעשות שימוש במוסדותיה לצרכיו.
