(14-01-15)
עיתון הארץ פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בעתירה מנהלית להורות לשירות בתי הסוהר להתיר לכתב העיתון
גידי וייץ לערוך ראיון עיתונאי עם בכיר פתח מרואן ברגותי המוחזק בכלא הדרים.
בפנייה לבית המשפט נאמר כי לפני כ-3 חודשים פנה וייץ לדוברת השב"ס בבקשה לאשר לו לראיין לצורך כתבה את ברגותי שהינו אחד מיורשיו האפשריים של יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן. בחלוף כחודש וחצי ממועד הפנייה נענה וייץ על-ידי ראש מחלקת תקשורת והסברה גנ"מ סיון ויצמן כי לא ניתן להיעתר לבקשה ולפרסם את דברי ברגותי בקרב הציבור.
לדברי ויצמן הוחלט על כך "בין היתר בשל התנהגותו של ברגותי במישור הגלוי והחסוי בבית הסוהר ובשל עמדת גורמי הביטחון".
לדברי הארץ דוברת השב"ס לא פירטה מכוח מה סורבה הבקשה ועל כן נאלץ הארץ בעתירה זו לטעון כשעיניו קשורות, והוא שומר על זכותו להוסיף ולטעון לאחר שתוגש תגובה עניינית ומפורטת על-ידי השב"ס.
לטענת הארץ באמצעות עו"ד טלי ליבליך בקשתו לקיום הראיון עם ברגותי נדחתה על הסף מבלי שהתקיים בה דיון רציני. בנוסף טעה שירות בתי הסוהר בסירובו לאפשר את הראיון. הארץ סבור כי החלטת השב"ס פוגעת באיזון האינטרסים בין
חופש הביטוי לאינטרסים אחרים שכן על-פי הפסיקה דרושה סכנה קרובה לוודאות שתיגרם עקב קיום הראיון המבוקש.
לדברי הארץ החלטת הרשות המופקדת על האסירים חייבת להיות סבירה ולהתבסס על שיקולים וטעמים עניינים, וכי הרשות אינה רשאית לעשות שימוש בסמכותה לפגוע בזכות יסוד של אסיר בטרם תבדוק ותשתכנע כי מתקיימים טעמים ממשיים המצדיקים לשלול מן האסיר את זכותו או להגבילה. בנוסף אותה שלילה או הגבלה מותרת רק על יסוד נימוקים עניינים שיש להם עיגון בדין, וככל שהזכות הנפגעת גדולה יותר כך יידרשו נימוקים חזקים יותר להצדקתה.
במקרה הנדון טוען הארץ לא נומקו כלל הסיבות לפגיעה העמוקה בזכויות היסוד של האסיר. עוד נאמר בעתירה כי במקרים בהם הבקשה לראיון נושאת אופי ציבורי כמו במקרה הנדון על דובר שב"ס לעדכן את השר לביטחון פנים בטרם תתקבל ההחלטה, ומאחר שהדוברת לא פעלה כך, דין החלטתה להידחות. בנוסף לא נעשתה במקרה הנדון פנייה ליועץ המשפטי של השב"ס. הארץ סבור כי חשוב עד כדי קריטי כי עמדות הפתח בכלל וברגותי בפרט יוצגו בפני הציבור בישראל.
הארץ מבטיח כי אם יימצא כי ברגותי מבקש להסית או לעבור על החוק בכל דרך אחרת, הוא ידאג לריסון אמירותיו כפי שנעשה פעמים רבות על ידו ועל-ידי כלי תקשורת אחרים במקרים דומים לזה. לסיכום נאמר בעתירה כי לשב"ס אין טעם של ממש לסירוב האמור וכי להארץ אינטרס לגיטימי בעריכת הראיון, וכי האינטרס הציבורי גובר על הסירוב הלא מנומק של השב"ס.
