אין צורך בקביעה משפטית-פורמלית לפיה אדם איבד את כשרותו לפעול בענייניו, כדי להגיע למסקנה שזהו מצבו. כיוון שכך, מי שנתמנה כשליח בידי אותו אדם, שוב אינו יכול לפעול בשמו גם ללא הכרזה פורמלית. כך קובע (יום ג', 20.1.15) בית המשפט העליון, באשרו רשמית הלכה שנהגה בעקבות אמרת-אגב של העליון משנת 2002.
הדיון נסב סביב סעיף 14(א) לחוק השליחות, הקובע: "השליחות מסתיימת בביטולה על-ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו". השופט
צבי זילברטל ניסח כך את הסוגיה: "מהם המצבים הכלולים בגדר ביטוי זה? האם השליחות מסתיימת רק כאשר השולח הוכרז באופן פורמלי כפסול-דין, או שגם במקרים בהם אין הכרזה פורמלית, אך השולח איבד בפועל את כושר השיפוט שלו, מסתיימת השליחות?".
בשנת 2002 קבע השופט דאז
אליהו מצא, כי "את המונח 'גריעת כשרותו', האמור בסעיף 14(א), ניתן וראוי לפרש כמשקף מגוון של מצבים רחב יותר מן המצב שבו גריעת כשרותו של השולח נובעת מהכרזתו הפורמלית כפסול-דין". כאמור, הייתה זו אמרת-אגב בלבד, ובפועל היו בפסיקה חילוקי דעות בשאלה זו.
להגן על השולח זילברטל קובע: "יש חשיבות לשמירה על וודאות, ויש לשאוף לכך שפעולות משפטיות ייעשו על בסיס מידע ברור וודאי ככל הניתן. אולם אין לשכוח מטרה נוספת, חשובה לא פחות, העומדת בבסיס כמה מהוראות חוק השליחות, והיא הגנה על השולח ועל צדדים שלישיים מפני שלוחים שאינם תמי-לב.
"כדי לממש מטרה זו, אין לנקוט בפרשנות פורמליסטית ונוקשה, אלא ראוי לקבוע כי כאשר השולח כבר אינו יכול להביע דעה צלולה לגבי טובתו-שלו בשל מצבו המנטאלי, השליחות באה אל סיומה, הגם שלא הוכרז כפסול-דין באופן רשמי.
"יתר-על-כן, פרשנות זו גם מתאימה למציאות הנוהגת והיא נותנת פתרון ראוי לצרכים המעשיים כפי שהם באים לידי ביטוי בחיי היומיום. אכן, במציאות החיים אנו נוכחים כי פעמים רבות קרוביו של אדם שמצבו המנטאלי הידרדר אינם פנויים, נפשית או כלכלית, לפתוח בהליך משפטי במסגרתו יוכרז אותו אדם כפסול-דין. במקרים אחרים הקרובים לא מודעים לצורך בהליך כזה, בין משום שהם אינם בעלי השכלה משפטית ובין משום שהם אינם מודעים לעסקות או לייפויי-כוח בהם היה מעורב אותו אדם.
"כמו-כן, לעיתים בן המשפחה אשר ניתן היה לצפות כי ייזום הכרזה כאמור הוא השלוח עצמו, וברור כי אם בכוונתו למעול באמון השולח, יימנע מליזום הליך בו הלה יוכרז כפסול-דין. וכך, לו תידרש הכרזה פורמלית הקובעת כי השולח הוא פסול-דין כדי להביא לסיומה של שליחות, במקרים רבים יוותרו השולחים שלקו בשכלם אך לא הוכרזו ככאלה, ללא הגנה".
פתרון לאי-ודאות זילברטל ממשיך ומתייחס לכך שעמדתו יוצרת מידה מסוימת של אי-ודאות, שכן אובדן הכשרות הוא לרוב תוצאה של תהליך. לאור זאת הוא קובע: "השליחות באה אל סיומה בגריעת כשרותו של השולח (או השלוח) - לאחר שהוכרז פסול-דין או כשסביר להניח שהיה מוכרז ככזה לו הייתה מוגשת בקשה בעניינו לבית המשפט".
הדברים נאמרו בהחלטתו של בית המשפט העליון לדחות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו עורך דין לא היה רשאי למכור קרקע על-פי ייפוי כוח שקיבל מהבעלים, משום שבזמן המכירה כבר היה ברור שהיא איבדה את כשרותה. השופטים
אסתר חיות ו
נעם סולברג הסכימו עם זילברטל.
