כך נשלח נאשם באונס בנותיו למעצר בית

שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, נסר אבו-טהה, שחרר למעצר בית אדם המואשם בעבירות מין בבנותיו - בניגוד לדעתו של שירות המבחן ותוך קביעת חלופת מעצר שלא ענו על המסוכנות הרבה הנשקפת מן הנאשם. כך קובע (יום ד', 28.1.15) שופט בית המשפט העליון, עוזי פוגלמן. על-פי כתב האישום, האיש ביצע עבירות מין בבנותיו מאז היו בנות 10 ו-11, והמדינה מייחסת לו אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים במשפחה. עוד הוא מואשם בהדחה בחקירה ובשיבוש מהלכי משפט. שירות המבחן מצא, כי לנאשם דחפים מיניים עליהם הוא מתקשה להתגבר, נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה ובנותיו מצויות תחת לחצים משפחתיים. מאוחר יותר שב השירות ונמנע מלהמליץ על שחרור לחלופת מעצר, בהסתמך על חוות דעתם של גורמי הטיפול בעברייני מין, והמליץ לבחון שוב את האפשרות כאשר יחל המשפט. למרות כל אלו, קבע אבו-טהה (26.1.15), כי הנאשם ישוחרר למעצר בית בבית הוריו ובפיקוח אביו ודודתו, הוא יהיה באיזוק אלקטרוני, ייאסר עליו להימצא בקשר עם אשתו ובנותיו, וקטינים לא ייכנסו לבית בו ישהה. לדעת אבו-טהה, יש באמצעים אלו כדי לאיין את מסוכנותו, והוא גם ציין שמדובר בבעל-רקע נורמטיבי שזו הסתבכותו הראשונה בפלילים. פוגלמן קיבל את ערעור המדינה והורה להחזיר את הנאשם למעצר עד תום ההליכים, תוך שהוא דוחה את כל נימוקיו של אבו-טהה. לדבריו, המסוכנות המרובה הנשקפת מן הנאשם באה לידי ביטוי בעבירות החמורות המיוחסות לו, והוא לא הצליח להוכיח שניתן לנטרל אותה באמצעים חילופיים. פוגלמן מציין את הימנעותו של שירות המבחן מלהמליץ על חלופת מעצר, ומזכיר את הפסיקה לפיה במקרים כאלו - בית המשפט יסטה מן ההמלצה רק באופן חריג ואם קיימים לכך טעמים כבדי משקל. פוגלמן מוסיף: "בענייננו לא זו בלבד ששירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה כאמור, אלא שמהתסקירים השונים עולים סימני שאלה ניכרים באשר ליכולתה של החלופה המוצעת ליתן מענה מספק למסוכנות הנשקפת מהמשיב, נוכח ההתרשמות שלפיה יש למשיב 'דחפים מיניים מוגברים, כשהוא מתקשה להציב לעצמו גבול להתנהגותו'". עוד הוא אומר, כי כאשר מדובר בעבירות מין במשפחה - גובר החשש מפני שיבוש מהלכי משפט (וגם על כך כבר עמד בית המשפט העליון), ויש ראיות לכך שהנאשם ניסה ללחוץ על בנותיו שלא יתלוננו נגדו. בשולי ההחלטה מציין פוגלמן, כי אחד מנימוקיו של אבו-טהה היה שתסקירי שירות המבחן יצרו בליבו של הנאשם ציפייה שישוחרר. גם נימוק זה, מזכיר פוגלמן, אינו עומד במבחן הפסיקה: "ציפייה מעין זו, אף אם יש ליתן לה משקל מסוים בנסיבות מתאימות, אינה יכולה להוות שיקול מכריע. בחינת חלופת מעצר היא דרך המלך בבקשות למעצר עד תום ההליכים, ואין יסוד לקבוע כי בחינה כזו יוצרת - ככלל - ציפייה ראויה להגנת הדין כי הנאשם אכן ישוחרר למעצר".