השופט מצא: מגבלות אנכרוניסטיות על התעמולה

חלק מהמגבלות בחוק בנוגע לתעמולת הבחירות הן אנכרוניסטיות ואין להן כל טעם סביר. כך סבור אליהו מצא, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, שהיה יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בשנת 1999 וכבר אז ביקש לשנות חלק מן המגבלות. יושבי ראש הוועדות שבאו אחריו חזרו על בקשות אלו, אך ללא הועיל - הוא אומר במאמר המתפרסם בגליון האחרון של בטאון הלשכה, "עורך הדין". מצא מתייחס בעיקר למגבלות בנוגע לגודל שילוט החוצות ולאיסור על שידור דברי תעמולה ברדיו ובטלוויזיה ב-60 הימים הקודמים לבחירות. לגבי המודעות הוא אומר, כי ניתן היה להסתפק באיסור על הדבקתן שלא במקומות המיועדים לכך, ובהתחייבות של המפלגות להסיר את כל השילוט עד ערב יום הבחירות תוך הפקדת ערבויות כספיות לביצוע ההתחייבות. בפועל, המצב הוא שהמפלגות מרבות להעסיק את יו"ר ועדת הבחירות המרכזיות בתלונות הדדיות על אי-ציות להוראות החוק ככתבן וכלשונן. מצא אומר, כי היו"ר יכול להוציא צווים הדדיים, או לנקוט בדרך שהוא העדיף - להביא את המפלגות לחתום על מסמך משותף בו יתחייבו להימנע בעתיד מהפרת המגבלות. בנוגע לשידורי הרדיו והטלוויזיה, מזכיר מצא שמקור האיסור הוא בתקופה בה היו רק רשתות רדיו אחדות ורק ערוץ טלוויזיה אחד. הוא נועד להבטיח את השוויון בין המפלגות, אך ריבוי אמצעי התקשורת כיום מאפשר להצר את גבולות האיסור. "השמירה על השוויון שוב אינה מותנית בהטלת מגבלה קשה על חופש הביטוי, ועשויה לבוא על סיפוקה בהנעת הרשויות הממונות על השידורים - המחויבות על-פי דין בהצגה מאוזנת של מגוון הדעות הרווחות בציבור - לאפשר לכלל הגורמים המשתתפים בהתמודדות להביא את עמדותיהם לידי ביטוי", סבור מצא. לדעת מצא, האיסור הנוכחי פוגע בבוחרים, להם "יש עניין לשמוע את עמדות המועמדים בנושאים השנויים במחלוקת; לא כססמאות המדוקלמות מפי עסקנים ופרזנטורים בשידורי התעמולה המוסדרים אלא בזמן אמת, כשיידרשו בשידור חי, ואם אפשר בעימות ישיר זה מול זה, לעסוק בשאלות המטרידות את הציבור".