כותב הסקר מציג הנחות מסקנות מרחיקות לכת שמדעית לא ניתן היה להסיק מהסקר, ונראה כי נכתבו מראש. הוא אינו מבדיל בין הרמה של היישום בשטח והביקוש האמיתי לרמה ההצהרתית. כך לדוגמה, טוען שוחמי שאם תהיה תחבורה ציבורית בת"א יהיו שיוותרו על רכבם הפרטי, שיהיו בעלי רכב פרטי שיעדיפו נסיעה בתחבורה הציבורית ועוד כהנה וכהנה הנחות שהן לא יותר מאשר הצהרות בעלמא של נסקרים שמוכנים לומר הכל כדי לקדם את רעיון הפרדת הדת והמדינה. הסקר מתעלם מאזורים דתיים בעיר בהם לא תהיה תחבורה ציבורית בשבת בשום קונסטלציה, נותן אשליה כאילו ניתן ליצור חיבור בתחבורה דלילה, אינו כולל את דעתם של נהגים המועסקים בתחבורה הציבורית, כולל בני נוער שאין בבעלותם רכב ומשתמש בהם כנתון בר-סמך ואינו בודק את המעבר מרכב פרטי לאוטובוס כנגזרת של הפעלה בשבת בין חילוניים לדתיים. כמו-כן, לא מחלק הכותב בין שימוש בתחבורה ציבורית לצורכי פנאי לבין שימוש בה לצורכי מסחר - נתון שאילו היה מוצג היה יכול להשפיע על התוצאות. אין בו את ההבחנה המתבקשת בין מעמד הביניים למעמד הנמוך והבחנות נוספות שמאפיינות סקרי עומק. הסקר מתעלם מההשלכה על יתר הערים, מההתנגדות הציבורית שעשויה להתעורר ואולי אפילו ממלחמת דת אלימה. מר שוחמי סבור ש"מדובר בסוגיה דתית-פוליטית בלבד!", ומבקש לנתק את מחקרו מן ההיבטים שפחות נוח לו לעסוק בהם, בהם ההיבט הכלכלי, ההיסטורי, החוקי והדמוגרפי של העניין הטעון, שלהם השפעה רבה על ביקוש/אי-ביקוש. עצם העריכה של סקר במדיום אינטרנטי הפונה לקהל ממוקד שסביר להניח כי דעתו בנושא ידועה מראש תוך התעלמות כמעט מוחלטת מציבור שומרי המצוות ומאלה שאינם אך מכבדים את הדת גורמת לסקר להיות מוטה ופוסלת אותו מלהיות מקור נאמן להלכי הרוח בחברה.

אחוז הדתיים בעיר עולה

לתל אביב-יפו דימוי של עיר חילונית, אך בעיר מתגוררת גם אוכלוסייה דתית ומסורתית הכוללת מספר זרמים ומאפיינים. אומדן היקף האוכלוסייה הדתית היהודית-אורתודוקסית בעיר נערך לפני שבע שנים (1998), במסגרת הכנת תוכנית אב לבתי כנסת. אומדן רמת הדתיות בשכונות העיר השונות התבסס על שני מדדים: אחוז ההצבעה למפלגות דתיות ואחוז התלמידים הלומדים במסגרות דתיות בבתי ספר יסודיים ובגני הילדים של החינוך הממלכתי-דתי והחינוך החרדי. שיעור המצביעים למפלגות דתיות בכנסת היוצאת היה כ-14% בכלל העיר, אך בשכונות מסוימות בדרום העיר ובמזרחה הגיע ל-50% מכלל הבוחרים. זאת מבלי להכליל מפלגות מסורתיות דוגמת הליכוד, שאחוזים גבוהים ממצביעיה מגיעים מהציבור הדתי, ומתנגדת להפעלת תחבורה ציבורית בשבת בניגוד לסטטוס-קוו. על-פי נתוני עיריית תל אביב-יפו, בכל אזורי העיר הייתה מגמת עלייה במספר הדתיים בהשוואה ל-1996. באזורים הוותיקים של העיר (רובעים 6-3) הקהילות הדתיות הצטמצמו ואוכלוסייתן הזדקנה, בעיקר עקב שינוים דמוגרפיים שחלו מתחילת שנות השישים ועד סוף שנות השמונים, שהתבטאו בהגירת משפחות צעירות עם ילדים למרחב המטרופולין. אולם במקביל, בעיקר בדרום העיר ובמזרחה, חל בשנים האחרונות תהליך של התקרבות אל הדת וגידול משמעותי בהיקף הקהילה הדתית החרדית-ספרדית בעיר. תהליך השינוי כולל קבוצות אוכלוסייה צעירות יחסית, ויש לו הקשרים חברתיים ותרבותיים. ניתוח הנתונים משנת 1998 דווקא מגלה כי לא רבים הם האזורים בעיר בעלי חילוניות מובהקת. הסקר-שקר הנוכחי מתיימר להיות מוצלח מסקרים קודמים שנעשו בנושא, אך בפועל הוא נועד לשחרר קיטור ולשמש כלי לקידום אג'נדה, כפי שהטיב לבטא זאת רן שוחמי בעמוד הפייסבוק שלו בפוסט לכבוד הסמינר שלו בנושא: "להלן המסקנות בצורה לא רשמית ואקדמית: 1. ביבי, כ"ץ, לפיד ושלי שמים עליכם ז--! 2. המדינה תעשה הכל כדי שתקנו רכב פרטי! 3. לא תהיה פה תחבורה ציבורית ראויה גם בעוד 100 שנה. 4. חכו 10-5 שנים ולא בטוח שתוכלו לנסוע באוטו בשבת! בשם השם נעשה ונצליח!". כל מילה מיותרת.