צבי בר הורשע בעבירות שוחד, הלבנה ומס

כתב האישום נגד בר כולל ארבע פרשות. הראשונה עוסקת בבית ליר-אור, אותו מכרה העירייה לשאול לגזיאל. לטענת המדינה, בר קיבל מלגזיאל ומעד המדינה עמנואל ארביב שוחד של מיליון שקל, בדמות הלוואה שהעמיד לו ארביב מחברת גרוב הלונדונית ואשר נפרעה בחלקה בידי לגזיאל. בר טען, כי מדובר בהלוואה עסקית וכי הוא פרע אותו מכספו. גורפינקל דחה את טענת ההגנה, לפיה גירסתו של ארביב בנושא ההלוואה היא כבושה, שכן ברור שלא דיבר בטרם חתם על הסכם עד המדינה. הוא מקבל את גירסתו של ארביב לפיה היה על היזמים לשלם "עמלה" למקורבו של בר וכונס הנכסים של בית ליר אור, עו"ד מוטי גלוסקה, שבפועל הייתה שוחד. מעורבותו של ארביב בקבלת ההלוואה בלונדון הייתה קריטית עבור בר, משום שהוא אשר המליץ עליו ובלא המלצה זו – לא היה מקבל הלוואה בתנאים כאלו, אומר גורפינקל, אם כי מציין שמעורבות זו לא הייתה טובת הנאה. עוד הוא עומד על גרסאותיו השונות של בר במשטרה ובבית המשפט בנוגע להלוואה בלונדון, כאשר גם ניסה להרחיק את עצמו מהקשר עם ארביב. קבלת ההלוואה בלונדון נטולה היגיון כלכלי, קובע גורפינקל בדחותו את הסבריו של בר. עדותו של ארביב על כל נושא ההלוואה ובמיוחד על כך שהוא ולגזיאל פרעו אותה – מהימנה, קובע גורפינקל. עדות זו נתמכת גם בראיות עצמאיות, ובכללן עדותו של מנהל ההשקעות ניל רובינשטיין והעברות בנקאיות, נאמר בפסק הדין. לעומת זאת, גורפינקל דוחה את הסבריו של בר ומציין, שאם היה מחזיר את ההלוואה מכיסו – היה אומר זאת מיד כאשר נשאל על כך בחקירתו. בר טען שפרע את ההלוואה ממזומנים שהחזיק בכספת בביתו, אך גורפינקל אומר שקיימת עמימות בנושא זה. גירסתו של בר בעייתית, בלשון המעטה – מסכם גורפינקל. "ההגנה לא הצליחה ליצור ספק סביר שיש בו כדי לכרסם בראיות התביעה ולהביא לזיכוי", קובע גורפינקל. ההגנה לא הציגה הוכחה כלשהי להעברות הבנקאיות שלטענתה שימשו להחזר ההלוואה, ואף הוכח פוזיטיבית שלא היה בשווייץ חשבון על שמו של גלוסקה ממנו נפרעה ההלוואה כפי שטענה ההגנה. ארביב אומנם היה בקשר רק עם גלוסקה בנושא ההלוואה ולא עם בר, אך יש לזכור שגלוסקה היה איש אמונו של בר והלה היה מעורב בכל הנושא. לא מדובר בהלוואת אמת, אלא בכסות למתן שוחד, קובע גורפינקל, בדחותו את טענת ההגנה לפיה בר הסתמך על ייעוצו המשפטי של גלוסקה. הוא מקבל במלואה את עדותו של ארביב, למרות שמדובר בעד מדינה, ודוחה את גירסתה הבלתי-מבוססת של ההגנה, אשר לדבריו אינה עומדת במבחנים של היגיון ושכל ישר. בנוגע ללגזיאל אומר גורפינקל, כי הוא ידע על ה"עמלה" לגלוסקה ועל היותה כסות לשוחד. הוא גם ידע על ההלוואה שנטל בר בלונדון, והשתתף בצורה מעשית בכיסויה כאשר הזרים 100,000 דולר לשם כך. גם בנושא זה מקבל גורפינקל את עדותו של ארביב ודחה את גירסתו של לגזיאל. גורפינקל אומר, כי מעורבותו של בר בפרויקט בית ליר אור לא חרגה מהתנהלותו הכללית לצורך קידום פרויקטים בעיר, והיא לא פגעה בתושבי העיר. עוד הוא אומר, כי אנשי המקצוע הבינו את "רוח המפקד" ופעלו לקדם פרויקטים שביקש בר לקדם. עם זאת, קיימת חזקה לפיה מתת לעובד ציבור מהווה שוחד - וחזקה זו לא נסתרה בפרשת בית ליר אור. בר ולגזיאל הורשעו גם בהלבנת הון. גורפינקל זיכה את בר משתי עבירות של מרמה והפרת אמונים: האחת משום שהיא נבלעת בעבירת השוחד, והשנייה - משום שניגוד העניינים בו היה נתון כאשר בנו יואב הועסק בידי לגזיאל הוא זוטי דברים. יש להשתמש בכלי זה במשורה ובשום שכל, ולא להאשים בעבירה זו בכל מקרה בו ניתן להוכיח אותה, מעיר גורפינקל.

האישום השני עוסק בפרויקט מגדל התמרים, גם הוא בבעלותו של לגזיאל. המדינה טוענת, כי לגזיאל העניק ליואב בר, בנו של צבי, ללא תמורה מניות בחברת מד פטרוליום שבשליטתו ואף העסיק אותו בה. בר טוען, כי מדובר בפעילות עסקית לגיטימית של בנו, שלא היה לו כל קשר לפרויקט. גורפינקל קובע, כי העברת המניות לא הייתה ביטוי לידידות בין לגזיאל לבר, יואב לא הועסק בחברה ולא הייתה כל כוונה להעסיקו בה ולכן מתן המניות לא היווה שכר. בהקשר זה עומד גורפינקל על השותפות בין לגזיאל לבר בחברת אקו-פאואר, כאשר הוא היה היחיד מבין השותפים שלא השקיעו בחברה ובמקרה של הצלחה היה גורף רווחים ניכרים ללא סיכון. לא מדובר בפעילות עסקית, אלא במהלך שנועד להיטיב עם בר - הוא קובע. במצב זה היה בר בניגוד עניינים היוצרת עבירה של הפרת אמונים; אם היה מואשם בשוחד, נראה שהיה מורשע גם בעבירה זו. פרויקט מגדלי התמרים קיבל הטבות משמעותיות לאחר שהבעלות עברה ללגזיאל, קובע גורפינקל. לעומת זאת, החלטות אחרות שקיבל בר לגבי הפרויקט היו במסגרת סמכותו. בר היה מודע למעורבותו של לגזיאל בפרויקט, והעברת המניות ליואב יוצרת חזקה של הענקת שוחד - אותה לא הצליחה ההגנה לסתור. לפיכך הורשעו השניים בעבירות שוחד.

באישום השלישי נטען, כי בר קיבל מחיים גייר - יזם פרויקט גבעת נפוליאון ברמת גן ופרויקט אנדרומדה בתל אביב - שוחד בסך 440,000 שקל במסווה של הלוואה. גם במקרה זה טען בר, כי מדובר בהלוואה לגיטימית בין ידידים ותיקים. גורפינקל תוהה מדוע גייר לא דרש את כספו חזרה כאשר בר לא פרע את ההלוואה במשך חמש שנים – בעוד שנקבע שעליו להחזיר אותה תוך שנה; הוא החזיר מעט מדי (פחות ממחצית הקרן) ומאוחר מדי (רק לאחר פתיחת החקירה), ולכן זהו החזר רק כדי לצאת ידי חובה. עוד מציין גורפינקל, כי בר הסתיר את ההלוואה מהצהרת ההון שהציג על-פי חובתו כראש עירייה, וכי לא היה היגיון כלכלי בנטילתה. עוד קובע גורפינקל, כי בר ידע שיחלפו שלוש-חמש שנים בטרם תופשר הקרקע שבבעלותו בכפר יונה, שממכירתה - כך טען - התכוון לפרוע את ההלוואה. אלא שהפרעון, כאמור, היה צריך להתבצע בתוך שנה. ייתכן שגייר העניק תחילה את ההלוואה בתום לב, אך כאשר הסכים לדחות את פרעונה, כאשר היה זקוק לבר בגבעת נפוליאון - הוא הפך אותה לשוחד. "החברות בין השניים לא מוטלת בספק, אך גם חבר יכול לתת שוחד. הנסיבות במקרה שלפני אינן תומכות בכך שמדובר בהלוואה חברית", נקבע. "בר ידע מלכתחילה שמדובר במהלך לא כשר". החלטותיו של בר בנוגע לגבעת נפוליאון עלו בקנה אחד עם טובתה של רמת גן, אנשי המקצוע תמכו בפרויקט והוא לא לחץ באופן חריג על פקידי העירייה - אך עשה מעשה פסול כאשר התחייב, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי של העירייה, שלא לגבות היטל השבחה. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את הקביעה שקיבל שוחד. ואילו היזם קריתי גייס את גייר לפרויקט רק בשל קשריו של בר, אותם ניצלו לטובת הפרויקט. השניים הורשעו בעבירות שוחד. לגבי פרויקט אנדרומה טענה המדינה, כי בר היה מצוי בניגוד עניינים כאשר השתתף בדיונים עליו בוועדה המחוזית. גורפינקל קובע שאכן היה כאן ניגוד עניינים, התנהגותו אינה הולמת אנשי ציבור, אך הוא לא מצא שהתנהגותו עולה כדי עבירה פלילית של הפרת אמונים. בין היתר הוא מציין, כי הפרויקט זכה לתמיכה רחבה והוא כלל אינו קשור לרמת גן (הפרויקט נמצא ביפו). המדינה ייחסה לבר וגייר גם שיבוש מהלכי משפט בנוגע לחקירת הקשרים ביניהם, וגורפינקל הרשיע אותם. לדבריו, אין היגיון בטענה שהם לא שוחחו בפגישתם בסמוך לחקירה על פרויקט נפוליאון, ועובדה שבר הגיע לחקירה כאשר בכיסו מסמך בנוגע לפרויקט זה. גורפינקל הרשיע את השניים גם בהלבנת הון.

האישום הרביעי עוסק ביחסיו של בר עם דוד לוי, שהיה מיופה כוח של אחיו מאיר בפרויקט הילקרסט בדרך בגין ברמת גן, כאשר נטען שהוא קיבל ממנו שוחד בסך 984,000 שקל. בר טען, כי פעולותיו הכספיות מול לוי היו במסגרת עסקי חלפנות לגיטימיים מול חברת טל-סאן שבבעלות לוי. גורפינקל אומר, כי אכן בחשבונו של לוי הופקדו סכומים גדולים במזומן בסמוך למועדים בהם העביר כספים לבר, אינה מלמדת שמקורם בבר. רק בבית המשפט טען לוי שזוהי החזרת כספים של בר; והפקדות כאלו היו שגרתיות במהלך עסקיו. לכן, לא נוצר ספק סביר שמא בר החזיר את הכסף. גם העברת הכספים בגלוי בצ'קים מחשבונו של לוי אינה שוללת את המסקנה שמדובר בשוחד, הוא ממשיך. עוד אומר גורפינקל, כי סמיכות הזמנים בין המרת הכספים הנטענת - לה לא היה היגיון כלכלי - לבין קידום פרויקט הילקרסט, מביאה גם היא למסקנה שאין המדובר בפעילות כלכלית תמימה. לוי הציג גרסאות רבות וסותרות, הסבריו להעברות הכספים אינם הגיוניים ולא נמצא תיעוד שיגבה אותם. בר קידם את פרויקט הילקרסט כשם שקידם את כל המגדלים במתחם הבורסה, אך כפי שנקבע באישומים האחרים - ניתן להרשיע בשוחד גם ללא הוכחה של פריצת גדר. לפיכך, הורשעו בר ולוי בעבירות שוחד. גורפינקל זיכה את בר משתי עבירות של הפרת אמונים, באומרו שמותר לראש העירייה לקיים יחסים כלכליים עם יזמים ואין בכך הפרת אמונים.