להפצצה לא היה ערך טקטי רב, אך היא הייתה מכה מוראלית קשה ליפנים, וטיפחה את המוראל האמריקני במלחמה באוקיינוס השקט.
בשמונה-עשר באפריל 1942 - כארבעה חודשים אחרי פרל הרבור - המריאה טייסת מפציצים בי-25 של ג'ימי דוליטל למשימה נועזת: שמונים אמריקנים יצאו מנושאת-המטוסים הורנט, ופשטו על טוקיו, והפתיעו את היפנים, שלא האמינו, שהאמריקנים יעזו לתקוף את יפן גופא.
רק שלושה מאנשי צוותי האוויר, שתקפו את טוקיו, את יוקוהאמה, את יוקוסוקה, את נגויה ואת קובה, חיים עמנו. הם יגיעו לקונגרס באמצע אפריל, יחד עם בני המשפחות של עמיתיהם, כדי לקבל את מדליית הזהב - העיטור האזרחי הגבוהה ביותר של ארצות-הברית - כהוקרה למעשיהם.
אחרי שהטילו את פצצותיהם, נותרו המפציצים האמריקניים כמעט ללא דלק, והם פנו לעבר סין, וניסו לנחות בה נחיתות-אונס, או לצנוח. כמה מטוסים התרסקו בים, ואחרים נתפסו על-ידי היפנים, שהוציאו להורג שני אנשי צוות אוויר. כמה מהם מתו מתנאים קשים ומעינויים במחנה-שבויים יפני. בני-המזל הצליחו לנחות בסין, ונאספו על-ידי כוחות ההתנגדות ליפן. שבעה-עשר שרדו, וביניהם דוליטל עצמו, הצליחו לחזור לארצות-הברית.
דוליטל עצמו חשב, שהפשיטה נכשלה. הנשיא רוזוולט עיטרו במדליית הכבוד על תכנון הפשיטה ועל הפיקוד עליה. הוא חזר לפקד, והגיע לדרגת גנרל.
