שרדו את התופת: מי הם מדליקי המשואות?

אברהם הרשלום נולד ב-1925 בעיירה פרוז'אני שבפולין (כיום בבלרוס) בשם אברהם פרידברג להוריו צירה ומשה. בבית דיברו יידיש, אך אברהם ואחיו סיומה למדו בבית הספר העברי "יבנה" ובגימנסיה "תרבות". ביוני 1941 כבשו הגרמנים את פרוז'אני, באוגוסט הוקם בה גטו, ובינואר 1943 החל גירוש יהודי פרוז'אני לאושוויץ. "בסלקצייה אמרתי שאני יליד 1924–מבוגר בשנה מכפי שהייתי", סיפר אברהם. "חשבתי שמוטב להגיד שאני כבר לא נער". הוריו וסבתו אסתר הובלו מהרמפה לתאי הגזים. אברהם ואחיו סיומה נכנסו יחד למחנה, אך לאחר כמה שבועות חלה סיומה ונרצח בתאי הגזים. ביוני 1944 ברח אברהם מאושוויץ עם שני שותפים. "החלפנו את בגדי העצירים בבגדים אזרחיים. אחר-הצהריים חמקנו ממקומות העבודה. נכנסנו לבור, וחבר כיסה אותנו בפח, פיזר עפר על הפח וזרה טבק כדי שכלבי הגישוש של האס-אס לא יוכלו לגלותנו. שמענו את צופרי האזעקה ואת נביחות הכלבים מעלינו. כלאנו את נשימתנו. מצבנו היה בלתי נסבל. הבור היה קטן, וכנראה פתחי האוורור נסתמו".לאחר ימים ספורים נתפסו אברהם ואחד מחבריו לבריחה. הם הולקו מלקות קשות, ואברהם סומן בטלאי עגול ואדום, כפושע. באוקטובר 1944 פונו מאושוויץ כ-10,000 עצירים. "אנו, אנשי קבוצת העונשין, הצלחנו להתערבב בין העצירים האחרים. הסרנו את הטלאים האדומים מעל בגדי העצירים, והיינו שווים לעצירים הרגילים". אברהם נשלח לכמה מחנות ולבסוף הוצעד לבוכנוולד. "מי שפיגר נורה למוות בצד הדרך. הלכנו ימים אחדים. בלילות ישנו בשטח הפתוח". בבוכנוולד התחזה אברהם לפולני ונשלח ברכבת למחנות לייטמריץ ופלוסנבירג. לאחר כמה שבועות פונו האסירים ברכבת. כשעצרה הרכבת ברח אברהם עם שניים מחבריו והגיע לפראג. "עמדנו בבגדי עצירים בין ערמות הפחם, מאחורי אחד המבנים בתחנה, ולא ידענו מה לעשות. לפתע ראינו נערה ונער. שמנו את נפשנו בכפנו והגחנו ממחבואנו". הנער הביא לאברהם ולשותפיו בגדים והביאם לבית אמו, יז'ינה סובוטקובה, שם הסתתרו הנמלטים. לימים הוענק לסובוטקובה התואר חסידת אומות העולם. עד הגעת הצבא האדום הסתתר אברהם במחסן של חנות פרחים. באפריל 1945 גייס בעל החנות את אברהם למחתרת. הוא הוכשר בשימוש בנשק וסייע בלחימה בגרמנים הנסוגים. ב-8 במאי כבש הצבא האדום את פראג. אברהם זכה באזרחות צ'כוסלובקית ובאותות הצטיינות. עם אישור התוכנית לחלוקת ארץ ישראל באו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, גייסו שליחי ההגנה בצ'כוסלובקיה את אברהם לקורס טיס במסגרת חיל-האוויר של צ'כוסלובקיה. במרס 1949 עלה אברהם לישראל ושירת בחיל-האוויר במלחמת העצמאות ועד לאחר סיום המלחמה. אברהם נשא לאישה את רחל, ונולדו להם שלושה ילדים ושישה נכדים.

דב שמעוני נולד בבודפשט שבהונגריה בשנת 1919 בשם ארווין שוורץ למשה וגיזלה לבית ביינהקר שהשתייכו לזרם הנאולוגי, ולו אחות בכורה מרגלית. במלחמת העולם השנייה נלקח דב למחנה עבודה, שם נפצע ואושפז בבית חולים של הצבא ההונגרי. בחופשות מחלה שימש פקיד בבית החולים היהודי בבודפשט, וכך לא נשלח לחזית. במרס 1944, כשכבשו הגרמנים את הונגריה, החרים האס-אס את בית החולים היהודי וציווה על הוצאת החולים. בתוך שבוע נאלצו דב וחבריו להכשיר את בית הספר היהודי לבית חולים חלופי. דב הצטווה להציג לפני אנשי האס-אס את רשימת המצאי של בית החולים. בידעו כי מרגע זה לא יתאפשר להוציא דבר מבית החולים, הציג דב את המסמכים למעט מסמכי הציוד הקטן שהוא שרף. כך אפשר לעובדי בית החולים להוציא את הציוד המיטלטל על גופם. לבסוף העבירוהו לבית החולים שהוקם בגטו בודפשט. בקיץ 1944 נאסרו אלפים מיהודי בודפשט, ובהם משפחתו של דב, והוחזקו בכמה מבנים בעיר. דב גילה זאת והצליח להעביר את משפחתו לבית שממנו כבר נלקחו היהודים ושנתלה עליו השלט "בית נטול יהודים". כך ניצלו בני משפחתו הקרובה. גטו בודפשט הוקם בסוף-1944, ובו הוקצה לבית החולים בניין שהיה קטן מכדי להכיל את תושבי הגטו החולים, ולכן השתתף דב בהכנת עוד 18 מבנים כדי שישמשו בתי חולים: ארבעה בגטו ו-14 מחוץ לגטו. דב היה שותף במציאת המקומות, הכין את התשתיות להקמת בתי החולים וסייע בארגון ציוד, מזון וכוח אדם. הוא פנה לבתי חולים בעיר ולחברי פלוגת העבודה שעבד בה, וכך הצליח לגייס 22 עובדי תחזוקה ועובדי תברואה. מכיוון שעובדי בית החולים קיבלו אישור כניסה לגטו, הם הצליחו להכניס מזון ותרופות לגטו ולהוציא חולים מהגטו. בינואר 1945 שחרר הצבא האדום את האזור. דב פעל לשיקום בית החולים היהודי. הוא השתתף בהקמת תנועות ציוניות בעיר והיה בקונגרס הציוני בבזל. נוסף על כך הוא ניהל את מוסדות הבריאות של הג'וינט בהונגריה. בינואר 1949 עלה דב ארצה עם משפחתו. הוא עבד בבית חולים צבאי (כיום תל השומר) ולאחר מכן עבד בתפקידי ניהול בבתי חולים ובקופת חולים כללית. לאחר פרישתו לגמלאות התנדב לעבודות ציבוריות, בין היתר בארכיון מוזאון ההגנה ובאגודה למלחמה בסרטן. בשנת 1990 נפטרה אלישבע, אשתו של דב ואם שתי בנותיו. דב נשוי לאילונה, ולו תשעה נכדים וארבעה נינים.

שרה וינשטיין לבית חייט נולדה בשנת 1935 בעיירה סטפן שבפולין (היום באוקראינה) לבנימין ומרים, ולה חמישה אחים ואחיות. בספטמבר 1939 כבשה ברית המועצות את סטפן, ושני אחיה הגדולים של שרה גויסו לצבא האדום. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיירה,והמשפחה ברחה והסתתרה בכפרים, עד שנתפסה והוכנסה לגטו שהוקם באוקטובר. בגטו הצטרפה שרה מדי פעם למנקי הרחובות ובתמורה קיבלה מעט אוכל. ערב חיסול הגטו, באוגוסט 1942, הבריח ידיד ששמו פופיל את בני המשפחה לביתו שמחוץ לגטו. לאחר כמה שבועות פרצו לבית פופיל אוקראינים תושבי הכפר וירו בנוכחים. פופיל, חסיד אומות העולם האלמוני שהסתיר את שרה ואת בני משפחתה, נרצח, ונרצחו גם אשתו ואמה של שרה שגוננה על שרה בגופה. שרה נפצעה בכתפה ובגבה. הרוצחים הציתו את הבית והסתלקו. לאחר צאתם צעק האב: "מי שחי – יקום ונברח!" הוא ניגש לכל אחד מבני המשפחה והמריץ אותם לקום. שרה, אביה, אחיה ושתי אחיותיה, שניצלו מהטבח, לקחו את גופת האם לקבורה ביער, שם כרו את קברה של האם בידיהם. בני המשפחה ומשפחות אחרות מצאו מסתור ביער. הם חפרו בידיהם שוחות, ריפדו אותן בעלים ובלילות התכסו בעלים ובענפים. מי שתייה מצאו בבורות שחפרו בידיים חשופות. בלילות היו הגברים יוצאים אל הכפרים הסמוכים לגנוב אוכל, בגדים ונפט להסרת הכינים מהראשים. לעתים היו הרועים בכפר מגלים אותם, ואז היו המשפחות נאלצות לברוח אל עומק היער, הרחק ממקורות מזון. הילדים למדו לשחק משחקים בדממה. בכל תקופת ההסתתרות ביער לבשה שרה שמלה אחת. "שנים רבות לאחר מכן פשוט לא הרגשתי קור", אומרת שרה. בקיץ 1944, לאחר ששחרר הצבא האדום את האזור, נרצח אביה של שרה בידי כפריים אוקראינים מקומיים. שרה ושתי אחיותיה הועברו לבית היתומים של לנה קיכלר, שם קיבלו קורת גג, אוכל ויחס חם. שרה הגיעה למילנו שבאיטליה, משם הועברה לבית הילדים בסלבינו ובשנת 1947 עלתה לארץ ישראל. שרה הגיעה לקיבוץ גבעת חיים, ובו למדה ועבדה. לאחר שנה הגיעה לחברת הנוער בקיבוץ גבעת השלושה. בגיל 16 התגייסה לצה"ל ולאחר שחרורה בגיל 18 נישאה בקיבוץ. כיום היא מתגוררת ביבנה. שרה מספרת את סיפורה בבתי ספר, ביחידות צה"ל ולפני בני נוער, והיא פעילה בסניף רחובות של מועדון "עמך" לתמיכה בניצולי שואה. לשרה ולבעלה אברהם שלוש בנות, שישה נכדים ושלוש נינות.

אפרים רייכנברג נולד בשנת 1927 בעיירה פאפה שבהונגריה בשם משה להוריו אברהם ומחלה. אפרים ואחיו מנשה היו הבכורים בשבעה אחים ואחיות. בילדותו עברה המשפחה לבודפשט. במרס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, וביולי גורשה משפחתו של אפרים לאושוויץ בקרון בהמות. במסע נפטרו אנשים בקרון מרעב, מצפיפות ומחנק. עם הגעת הטרנספורט לאושוויץ נאמר לאפרים ולמנשה להגיד שהם תאומים כדי שיילקחו לניסויים רפואיים במקום לתאי הגזים, והם הובלו עם זוגות תאומים לצריף במחנה הצוענים. שוכני הצריף סיפרו להם כי הוריהם נרצחו. מנשה ביקש להתאבד על הגדר החשמלית, אולם אפרים הפציר בו לשרוד למענו. השניים נלקחו לניסויים רפואיים במיתרי הקול במעבדותיו של מנגלה. הם תמכו זה בזה כל העת. מנשה הסתיר בהתמדה לחם וחלק אותו עם אחיו, וכן השיג אפודה אדומה ונתן אותה לאחיו, מתנת יום הולדת. ב-18 בינואר 1945 הוצאו אפרים ומנשה בצעדת המוות מאושוויץ. הם הגיעו לגלייביץ ושם הועלו על רכבת משא נטולת גג. בקרון היו160 איש, בקור עז, בשלג כבד וללא מזון. אסירים חלשים נמחצו למוות. מדי פעם ירו השומרים באסירים. כשהגיעה הרכבת לזקסנהאוזן, רק 22 אנשים מ-160 נוסעי הקרון היו בחיים, ובהם אפרים ומנשה. אפרים נלקח לעבודה במפעל תחמושת. ב-14 באפריל 1945 החלה צעדת מוות לצפון גרמניה, וב-5 במאי שחרר הצבא האדום את הצועדים. אפרים ומנשה הגיעו לפראג, שם אושפז מנשה בבית החולים. השלטונות לא התיר ולאפרים להישאר בצ'כיה, והוא שב לבודפשט אך לא מצא איש מבני משפחתו. אפרים היה חבר בתנועת "הבונים דרור", יצא להכשרה ופעל בעלייה ב'. ביוני 1946 נודע לו על מות אחיו בבית החולים בפראג. אפרים, שעד אז נקרא בשם משה, שינה את שמו לאפרים כמצבה לאחיו מנשה, על שם בניו של יוסף, אפרים ומנשה, המוזכרים יחדיו בברכת יעקב ליוסף. ב-1947 עזב אפרים את הונגריה ובתחילת 1948 הגיע לארץ ישראל. הוא נקלט בקיבוץ גבעת חיים, גויס להגנה ולפלמ"ח והשתתף בכיבוש בית שאן. בשנת 1967 לקה בסיבוכים בגרון עקב הניסויים שעבר במעבדותיו של מנגלה ואיבד את קולו. בשנת 1984 שב לדבר בסיוע מכשיר מיוחד שמיוצר בגרמניה. אפרים היה נהג במשרד התקשורת ואחראי לאחזקת מבני חברת בזק עד פרישתו לגמלאות. הוא מספר את סיפור חייו בשואה ואחריה בבתי ספר. הוא פעיל במועדון קשישים, עוסק בפעילות ציבורית ופעל בארגון של ניצולי ניסויי מנגלה. לאפרים וליפה שני בנים, חמישה נכדים ושלוש נינות.

ארנסט גינתר (אגי) לויזון נולד בשנת 1924 בברסלאו שבגרמניה (היום ורוצלב שבפולין) לגאורג-יוסף וקטה לבית קורנבלום, ולו אחות גדולה, אליס. שנה לפני "ליל הבדולח "עברה אליס לגור אצל קרובת משפחה בבריטניה. בדצמבר 1938, לאחר "ליל הבדולח", נרשם אגי לעליית הנוער ובאפריל 1939 הגיע למחנה הכשרה סמוך לברלין. קבוצתו הייתה אמורה לצאת להשתלמות חקלאית בבריטניה, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נאסרה כניסת הקבוצה לבריטניה, והיא יועדה להישלח לדנמרק. האב הגיע להיפרד מאגי, ליווה אותו לרכבת, חיבקו ונישקו והשניים נפרדו. "היה ברור לשנינו שלא נתראה שוב", מספר אגי. בדנמרק פוזרו חברי הקבוצה בחוות שונות. האיכר שאגי הגיע אליו התנגד לגרמנים וקיבל את אגי כבנו. העבודה הקשה בחווה חישלה את אגי. פעם בשבוע נפגשו חברי קבוצת עליית הנוער ולמדו עברית, היסטוריה יהודית וציונות. לאחר שכבשו הגרמנים את דנמרק באפריל 1940, היה על אגי להתייצב במשטרה מעת לעת, אך הקבוצה המשיכה להיפגש ולהתכונן לעלייה. לאחר כשנתיים עבר אגי לחווה אחרת. באוקטובר 1943 נתפסו אגי וחברי קבוצתו במצוד הגרמני אחר יהודי דנמרק וגורשו ברכבת בקר לגטו טרזיינשטט. בגטו חי אגי בתנאי רעב, צפיפות וזוהמה. הוא עבד בחקלאות, בכביש ובמסילות הרכבת, ועם שלושה חברים יצר קומונה שיתופית שחבריה חלקו ביניהם מזון ובגדים. כשהגיעו חבילות מזון מהצלב האדום הדני, סחר חברו של אגי במזון זה כדי להעשיר את תזונתם של חברי הקבוצה. בספטמבר 1944 נדרש אגי להשתתף בסרט התעמולה הנאצי שצולם בטרזיינשטט אך סירב. לאחר חודש גורשו כ-18,000 מאסירי הגטו לאושוויץ. האסירים מדנמרק, ובהם אגי, אולצו לסייע בהעלאת המגורשים לרכבות. באפריל 1945 שוחרר אגי מטרזיינשטט עם קבוצה של יהודי דנמרק, בתיווכו של הרוזן ברנדוט. כשעלה לאוטובוס הלבן של הצלב האדום, השליך אגי את הטלאי הצהוב. לאחר חמישה ימי נסיעה דרך גרמניה הגיעה הקבוצה לדנמרק ומשם הועברה למחנה פליטים בשוודיה. בתום המלחמה חזר אגי לאיכר הראשון שהוא עבד אצלו בדנמרק, וממנו שמע כי אביו גאורג נפטר ממחלה ואמו קטה גורשה בטרנספורט למזרח, למחנה השמדה. מדנמרק נסע לבקר את אחותו באנגליה וחזר לדנמרק. בשנת 1951 עלה אגי לארץ והתיישב בקיבוץ נאות מרדכי. בקיבוץ עבד בענפי משק שונים. אגי הוא איש עדות ומספר את סיפורו בבתי ספר. לאגי ולאשתו אילה ז"ל שלושה ילדים, 11 נכדים ו-14 נינים. לאגי יש ילד מנישואים קודמים שנולד מיד לאחר המלחמה.

שלה אלטרץ נולדה בשנת 1934 בשטיפ שבמקדוניה, בת זקונים במשפחה של ארבעה ילדים. אביה דוד ציון נפטר לפני המלחמה. באפריל 1941 נכבשה מקדוניה וסופחה לבולגריה. ב-11 במרץ 1943 גורשו שלה ובני משפחתה לתחנת הרכבת בעיר ורכושם נבזז. בני המשפחה הועלו על קרונות בקר עם מאות מבני הקהילה היהודית בעיר וגורשו למחסני בית החרושת לסיגריות "מונופול" בסקופיה, שם הוחזקו בתנאי רעב, צפיפות ולכלוך. שלושה שבועות לאחר מכן הורשתה בלה, אחותה של שלה, לעזוב את "מונופול" מפני שהייתה אזרחית איטליה. לפני יציאתה של בלה דחפה אמן, דודון, את שלה לידי בלה ואמרה לבלה בלאדינו: "קחי את הקטנה". לאחר שיצאו בלה ושלה, הועלו יושבי המחנה לרכבות משא במהלומות ובצעקות. בבכי ובהלם צפו השתיים בגירוש מגבעה סמוכה. למחרת יצאו לפרישטינה. כל בני המשפחה שגורשו נרצחו בטרבלינקה. בפרישטינה שמה בלה קץ לחייה לאחר מאסרו של בעלה. שלה נותרה לבדה והחלה לעבוד במשק בית, בבית חברתה של אחותה. באביב 1944, עם גירוש יהודי פרישטינה, נמלטו שלה והחברה ומצאו מחסה בכפר מוסלמי. שלה חלתה בטיפוס ונלקחה לבית חולים, אך נאלצה להימלט עקב הלשנה. שלה וחברתה נתפסו ונכלאו בבית הסוהר בפרישטינה, משם הועברו למחנה ריכוז של אסירים פוליטיים. שלה הייתה הילדה היחידה במחנה, ושם חזתה בהוצאות להורג. בלילות הייתה מתעוררת בצרחות מסיוטים. היא עבדה בפרך והמזון היה דל. מכיוון שלא הוציאה מילה מפיה, כינוה יושבי המחנה "האילמת". לאחר ששחרר הצבא האדום את המחנה, הובאה שלה לבית שחיו בו ניצולות שואה. הן טיפלו בפצעיה, שרפו את בגדיה שורצי הכינים ורחצו אותה. שלה הועברה מבית לבית, ולבסוף נשלחה לבית יתומים בבלגרד. שם, בקרבת ילדים רבים פגועים כמוה, חשה שלה שמותר לה לבכות, להרגיש ילדה. במשך ארבע שנים טופלה שלה בבית היתומים. ב-1948 הגיעו לבית היתומים שליחים מארץ ישראל וביקשו להעלות את הילדים לישראל. שלה הוצמדה לאישה בודדה, ועמה חצתה את הגבולות, וב-29 ביולי 1949 עלתה לישראל באונייה. שלה התגוררה עם גרעין עליית הנוער בקיבוץ עין דור, שם הכירה את בעלה לעתיד. משם עברה לקיבוץ להבות הבשן. היא התגייסה לצבא והייתה חובשת בנח"ל. לאחר שחרורה מהצבא הגיעה לירושלים והחלה לעבוד כאחות בבית החולים לבריאות הנפש בטלביה. לאחר מכן עבדה בבית ילדים של ויצ"ו. לשלה ולאברהם שלושה ילדים, 10 נכדים ושלושה נינים.