12 עובדים ביחידות שונות של משרד המשפטים טוענים (2.4.15), כי הם מועסקים בצורה פיקטיבית בידי חברות כוח אדם כדי להימנע ממתן מעמד של עובדי מדינה קבועים. העובדים מועסקים בפרקליטות המדינה, בסניגוריה הציבורית ובאפוטרופוס הכללי תקופות שונות, המגיעות עד 14 שנה.
בתביעה שהוגשה לבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב נטען, כי מדובר במיקור חוץ מלאכותי, מיקור חוץ מוסווה של כוח אדם ולא של פונקציות, ועל כן יש להכיר בהם כעובדי המדינה מראשית העסקתם במשרד. לדברי התובעים, בגין העסקתם הלא-חוקית הם זכאים לפיצוי בשיעור ההפרש בין השכר והזכויות שקיבלו בפועל לבין השכר והזכויות שהיו אמורים לקבל, אילו היו מועסקים כדין כעובדי מדינה.
לדברי התובעים, הם התקבלו לעבודה לאחר שראו מודעת "דרושים" של חברת כוח אדם למשרה בשירות הציבורי, ושם הופנו לראיון עבודה בפרקליטות, בסניגוריה הציבורית או באפוטרופוס הכללי. לדברי התובעים, הם לא עברו הכשרה כלשהי אצל הקבלנים ולא הוחתמו על הסכמי עבודה מולם. בראיונות נאמר להם שהם מתקבלים לעבודה כשליחים, ואולם הלכה למעשה הם הועסקו ומועסקים בעבודות שונות ומגוונות שאינן קשורות כלל ועיקר לעבודה של שליח, כולל עבודות מינהליות ומשרדיות.
לדברי התובעים, לקבלנים אין סמכות וזכות מעשית להפסיק את עבודתם, אין ולא הייתה להם כל מעורבות בעבודתם המתבצעת במשרד המשפטים, חילופי הקבלנים נעשו מעל ראשם וללא ידיעתם, ואין להם קשר כלשהו עם הקבלן התורן באמצעותו הם מועסקים. הם כפופים באופן מלא, מקצועית ומינהלתית, לעובדי המדינה הממונים עליהם, עבודתם מהווה חלק מובנה מעבודתן השוטפת של יחידות אלו, הם מחתימים כרטיס נוכחות וחלקם מוצגים כלפי גורמי חוץ כעובדי משרד המשפטים.
בתביעה, שהוגשה באמצעות עוה"ד רונן ליפשיץ וראובן בורק, נאמר, כי התובעים משתכרים שכר מינימום וזכויותיהם האחרות אינן עולות על "זכויות הרצפה" במשפט העבודה. לכן ברור, שדרך העסקתם שוללת מהם זכויות להן היו זכאים אילו היו מועסקים כדין, כגון קרן השתלמות, זכויות מוגדלות לחופשה, הבראה ומחלה, השתלמויות ועוד. עוד נטען, כי הם מופרדים מחבריהם לעבודה, עובדי מדינה עימם הם עובדים שנים ארוכות, מנועים מלהשתתף בפעילות חברתית במקום העבודה ועוד.
לדברי התובעים, למרות תקופות העסקה ממושכות, אין להם הגנה כלשהי, ארגונית או אחרת, מפני פיטורים. כתוצאה מדרך העסקתם הם מפסידים ייצוג ארגוני, מודרים מתחולת צווי ההרחבה וההסכמים קיבוציים החלים על עובדי המדינה, ונפגעת אפשרות קידומם.
בית הדין מתבקש לקבוע, כי המדינה היא מעסיקתם של התובעים החל מתחילת עבודתם בה, להורות למדינה לקלוט אותם כעובדים קבועים ולשבצם במשרות תקניות בהתאם לתפקידם, ולפצות אותם על הכספים והזכויות אשר היו מגיעים להם לו היו מועסקים על ידה כעובדיה בהשוואה לשכר ולזכויות ששולמו להם בפועל מתחילת העבודה. טרם הוגש כתב הגנה.
