"מתוך אלפי שעות ים של הפעילות המבצעית בשייטת הצוללות של חיל-הים היו יותר מ-60% במסגרת מבצעית שכללה עשרות מבצעים באזורי אויב רגישים" - גילה מפקד זרוע הים אלוף
רם רוטברג בטקס מינויו של המפקד החדש של שייטת הצוללות אלוף-משנה ד’, שהתקיים בתחילת החודש בבסיס חיפה של השייטת. רוטברג הוסיף כשדיבר אל הלוחמים: "אין מרחב שלא חדרתם אליו, אין אתגר שלא צלחתם, קיימתם שיתופי פעולה מבצעיים ייחודיים ופורצי דרך עם שייטת 3 (ספינות הטילים) והקומנדו הימי, ייצרתם תרבות מבצעית בשיתוף פעולה קרבי חדש בחיל - והצלחתם, תוצרי פעולותיכם נמצאו באופן קבוע על שולחן המטה הכללי ואפשרו במקרים רבים קבלת החלטות אמיצה והתקפית".
גילוי חריג מן הסוג הזה מושמע רק לעתים רחוקות מפי מפקדים פעילים בחיל-הים, ולכן ראוי לצקת לצדו עוד מעט תוכן על יכולות הזרוע הימית של ישראל שהפכה בשנים האחרונות לזרוע האסטרטגית החשובה ביותר של צה"ל. והפעם - כל מה שאפשר לספר על הצוללת המפתיעה "תנין" שכבר הגיעה לנמל הבית לפני חודשים אחדים.
עדות לתוכניות הפעולה הימיות של ישראל לכאורה הציג בפני הציבור תא"ל במילואים שאול חורב, הידוע בחיל-הים בכינויו "מר צוללות". בהרצאה ב-1997, שנושאה היה "מרכיב הים בביטחון ישראל", סיפר חורב את עמדתו לגבי "שיטת תקיפה חדשה, באמצעות שיגור טילי שיוט בעלי טווח גדול מאלף מיילים ימיים (מייל ימי שווה ל-1,852 מ'). טילי שיוט כאלה מעניקים יתרונות של תקיפת מטרות יבשה ללא סיכון חיי טייסים, שיגור מתוך כלים ימיים ללא בסיסים יבשתיים ומסלול מעוף מעל מדינות, ללא צורך באישורן".
העובדה כי בחיל-הים הישראלי מופעלות צוללות מדגם "דולפין" פורסמה כבר ב-1998. תחילה דובר בשלוש צוללות: דולפין, לוויתן ותקומה. לכאורה ניתן היה להעריך כי המדובר בשלוש צוללות זהות. אבל האמת הייתה אחרת לחלוטין. מספרים אחדים יכולים להבהיר את השוני והייחודיות של הצוללות האלה. למשל: אורכה של הצוללת "דולפין", הראשונה מסוגה שהופעלה בחיל-הים, הגיע ל-56 מטרים, צוותה מנה 35 איש והיא חומשה ב-6 טילי טורפדו בקוטר 53 ס"מ. משקלה של הצוללת עמד על 1,450 טונות. אורכן של הצוללות הבאות בתור - לוויתן ותקומה - גדל עם השנים, כמו גם משקלן, עד שהגיעה ההזמנה של הצוללת האולטימטיבית, דגם 216, אשר מומחים בעולם הגדירו את יכולותיה "כמעט כמו אלה של צוללת אטומית".
מה יש בצוללת מן הדגם המתקדם הזה? נתחיל בקטנות: 6 כני שיגור לטורפדו בקוטר 53 ס"מ ועוד 4 משגרי טורפדו בקוטר 65 ס"מ. על-פי מה שפורסם בשבועון "ג'יינס דיפנס", יכולה הצוללת באמצעות משגרים אלה לפזר מוקשים ואף לשגר טילי שיוט קונבנציונליים וגם גרעיניים, תוך כדי שיוט מתחת לפני הים. אחד האמצעים הייחודיים הנוספים הוא היכולת לשגר, מתחת לפני הים, צוללני קומנדו ימי שייצאו בצלילה למשימות מבצעיות. זה ועוד: על-פי אתר FAS (פדרציית המדענים האמריקניים), מסוגלת הצוללת מדגם 216 לשגר טילי שיוט גרעיניים מדגם "פופאיי טורבו" מתוצרת רפאל. לפי פרסומי הצי האמריקני, ביצעו צוללות חיל-הים כבר ב-13 במאי 2000 ניסוי שיגור טילים כאלה באוקינוס ההודי, כאשר טווח הפעולה שלהם הגיע ל-1,500 ק"מ.
מערכת ההנעה הייחודית של צוללת זו מאפשרת לה לשייט במהירות של 37 קמ"ש כשהיא על פני הים ובמהירות של 20 קמ"ש בצלילה, כאשר עומק הצלילה המירבי מגיע ל-350 מטרים. טווח השיוט ללא תדלוק של ה-216 מגיע עד 19,300 ק"מ והיא מסוגלת לשייט בים במשך 80 יום מבלי לחזור לבסיסה. והעיקר: אורכה של הצוללת הזו מגיע ל-89 מטרים, כמעט כאורכו של מגרש כדורגל. רק לצורך הבנת משמעויות הנתונים האלה ראוי להבהיר כי אורכה של "נאוטילוס" האמריקנית, הצוללת הגרעינית הראשונה בעולם שהופעלה בשנות החמישים של המאה הקודמת, היה 97 מטרים.
תכונה ייחודית אחת של ה-216 עדיין לא נחשפה אך מומחים בתחום בניית צוללות מדווחים על אודותיה כך: בתצלומים של הצוללת 216 שצולמו במספנה בגרמניה, הוסתר מדחף הצוללת ביריעת ברזנט צבעונית. המומחים מסבירים כי מדחף של צוללת רגילה פועל באמצעות שניים או שלושה להבים, אשר בעת תנועה מייצרים בועות שאת קולן ניתן לקלוט במערכות-שמע של כלי שיט קרביים. העובדה שמדחף הצוללת מדגם 216 הוסתר מצביעה על כך, לדברי המומחים, על ניסיון למנוע את מבנה המדחס וללמוד את רעשי ה"בעבוע" וכך מקשה על איתור הצוללת בעת שהיא נמצאת בתנועה. עובדה חשובה זו מקנה לצוללת יתרונות נוספים של אפשרויות תקיפה חשאית מן המארב והנחתת "מהלומת פתע" מבלי שיאתרו אותה לפני שהגיעה לטווח-שיגור אל המטרה המותקפת.
