מפרקיה של חברת הייצוא החקלאי אגרקסקו יגישו בימים הקרובים תביעה בסך 500 מיליון שקל נגד המדינה, בטענה שהיא - שהייתה בעלת החברה - אחראית לקריסתה משום שניהלה אותה בתרמית. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
איתן אורנשטיין, אישר להגיש את התביעה והסיר (יום ב', 25.5.15) את הצו שאסר את פרסום האישור וטיוטת התביעה, המבקשת לחייב את המדינה לכסות את חובותיה של אגרקסקו.
התביעה תוגש לאחר שלוש שנות חקירה של המפרקים, עו"ד שלמה ונס ורו"ח אלי שפלר. במרכזה עומדות מספר טענות: המדינה כפתה על אגרקסקו לבצע פעולות הפסדיות שלא היו בתחום עיסוקה, ביצעה חלוקה אסורה של דיבידנדים ונטשה את החברה כאשר זו נקלעה לקשיים שבסופו של דבר הובילו לקריסתה. התביעה תוגש באמצעות עוה"ד פיני רובין, ירון אלכאוי, עופר פליישר ושני וייס ממשרד גורניצקי ובידי נס ועו"ד עידן מילר ממשרדו.
על-פי התביעה, תקנון החברה - שהוכתב בידי המדינה ומועצות הייצור שהיו שותפות באגרקסקו - אסר עליה לצבור רווחים וקבע שעליה לחלק אותם למגדלים. במצב זה, נטען בתביעה, אגרקסקו דאגה לספקים במקום לדאוג לעצמה, ובפועל עשתה זאת על חשבון נושיה. "ההתייחסות של הנתבעות אל אגרקסקו הייתה כאל 'משרד הרווחה' של הענף החקלאי ושל החקלאים, במקום כאל חברה עסקית שאמורה להשיא את רווחיה", נאמר בתביעה.
"חברה 'רגילה' לא הייתה מעזה לחלק דיבידנד מדי שנה (לרוקן את כל עודפיה) בעוד שצבא הנושים צובא על דלתותיה, קל וחומר שלא הייתה מעזה לעשות זאת מבלי לבחון בכל פעם האם החלוקה עומדת במבחני החלוקה שבדין", טוענים המפרקים. בכך נמנע מאגרקסקו ליצור לעצמה בסיס הון איתן וכרית ביטחון פיננסית, וסופה של החברה למעשה היה ידוע מראש.
עוד נטען, כי "לאורך שנות פעילותה, רתמו הנתבעות (לרבות, באמצעות הוראות 'שהונחתו' על-ידי שרי החקלאות לדורותיהם, במישרין או בעקיפין) את החברה וקופתה לכל משימה לאומית שנראתה בעיניהן חשובה בתחום החקלאות, לרבות בנסיבות בהן היה ברור שהדבר יסב לחברה הפסדים כלכליים". הנהלת אגרקסקו צייתה להנחתות אלו, שגם הן בסופו של יום באו על חשבונם של הנושים, טוענים המפרקים.
טענה נוספת: "במהלך שנות פעילותה של החברה 'דאגו' הנתבעות (המדינה והמועצות) למנות לדירקטוריון החברה דירקטורים להם יש
ניגוד עניינים מובנה עם החברה, ואשר עיקר מעייניהם היו נתונים להגנה על אינטרסים של הלקוחות/ספקים של החברה (מגדלי התוצרת החקלאית), להבדיל מהאינטרס של החברה. לפיכך, גם הדיונים שהתנהלו בדירקטוריון החברה וההחלטות שהתקבלו על ידו נעשו מתוך ניגוד עניינים מובנה".
התביעה עוסקת בהרחבה גם בהתנהלותה של המדינה כאשר נקלעה אגרקסקו למשבר שהביא לחיסולה, תוך ציטוט מדברי השופטת
ורדה אלשיך שמתחה ביקורת חריפה על נטישת החברה בידי בעליה - המדינה. זו הזרימה למדינה בסוף 2010 רק 55 מיליון שקל, שהיו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. עוד מציינים המפרקים, כי המדינה סירבה לסייע במימון אגרקסקו בזמן הקפאת ההליכים, ובכך סיכלה את האפשרות למכור אותה כעסק חי.
התביעה גם מפרטת כיצד הוכשלו מהלכי הפרטתה של החברה, עד שבשנת 2010 התעקש שר החקלאות דאז,
שלום שמחון, לקדם את ההפרטה באוםן שגרם למנכ"ל משרדו, שלמה תירוש, להתפטר לאחר שהזהיר שהמהלך יוביל לקריסתה. לטענת המפרקים, מדובר ב"הפרה של חובות האמונים וחובות ההגינות של הנתבעות כלפי החברה והן התרשלות מצידן ביחס לחברה".
המפרקים גם מציינים, כי ערב הקריסה ביצעה החברה מספר עסקות שהחמירו מאוד את מצבה, כגון התחייבות לחכור שתי אוניות ל-14 שנים ב-600 מיליון שקל וגיוס אגח בסך 200 מיליון שקל. עוד נטען, כי בשנת 2008 "ייפה" הדירקטוריון את דוחותיה של אגרקסקו על-ידי שערוך מלאכותי של שווי נכסיה, תוך הפרת ההתניות הפיננסיות שקיבלה על עצמה.
לסיכום מונים המפרקים את עילות התביעה הנטענות, ובהן: הונאה וקיפוח של נושי אגרקסקו, פעילות בניגוד לחוק החברות, חלוקת דיבידנדים אסורה, ניהול עסק בתרמית, הפרה של חובות הזהירות והאמונים, הפרת חובות ההגינות ותום הלב ועשיית עושר ולא במשפט.
