אחת התכונות הקרביות הייחודיות של צי הצוללות הישראלי מדגם "דולפין", כך לפי הפרסומים בחו"ל, הינה היכולת לשגר בעת תנועה מתחת לפני הים טילי שיוט בעלי טווח של כמעט 2,000 ק"מ. השימוש בטילים כאלה מעניק לצוללות הישראליות יתרונות של תקיפת מטרות - יבשה ללא סיכון חיי טייסים במקרה של שימוש באופציית תקיפה אווירית.
טיל השיוט המקנה את היכולת הזו הוא "פופאי טורבו" מתוצרת ישראל שתכונותיו הייחודיות פתחו בפני ישראל אפילו את שעריה של ארה"ב שרכשה יותר מ-200 טילי שיוט מן הדגם החדיש ביותר, והוא מעיד יותר מכל על היכולות הטכנולוגיות יוצאות הדופן של מדעני ישראל.
"פופאי טורבו" SLCM, או בשמו המקצועי submarine-launched cruise missile הינו דגם מוארך ומשוכלל של טיל אוויר-קרקע הישראלי "פופאי" שנבנה לירי ממטוסים. על-פי דיווח באתר FAS (הפדרציה של המדענים האמריקנים), בשנת 2002 התקיים ניסוי בשיגור הטיל מצוללת מדגם "דולפין", באוקיאנוס ההודי מול חופי סרילנקה. בניסוי צפו אנשי מודיעין של הצי האמריקני. על-פי הדיווח יכול הטיל לשאת ראש קרב (רש"ק) גרעיני מופעל על בסיס פלוטוניום, במשקל 200 ק"ג.
"פופאי טורבו" SLCM משייט באמצעות מנוע סילוני המופעל בדלק נוזלי. אורכו של הטיל הוא 6.25 מטר, קוטרו כ-32 ס"מ. על-פי מה שדווח באתר של FAS על הניסוי בסרילנקה, פגע הטיל במטרה במרחק 1,500 ק"מ מאתר השיגור. ההערכה של מדענים אמריקנים היא שטיל שיוט זה הוא כלי הנשק העיקרי של ישראל ליכולת "המהלומה השנייה" לשיגור מצוללות.
הולדתו של הדגם הראשוני של הטיל (שכונה "חמודון") נבעה מצורך מבצעי. בשנת 1969, בעת מלחמת ההתשה, הופלו ביום אחד ארבעה מטוסי חיל-האוויר הישראלי מירי סוללות נ"מ מצריות. מפקד חיל-האוויר דאז ביקש מרפאל לפתח טיל אויר-קרקע מונחה טלוויזיה שיוכל לפגוע בסוללות הנ"מ בירי מרחוק. תהליך התכנון התמשך מאוד וכדי לממש אותו עד לרמה מבצעית נדרשו משאבים רבים. מן הטעם הזה הוחלט ברפאל לגבש פתרון ביניים זול יחסית שבא לידי ביטוי מעשי ב"פצצה גולשת" שכונתה "תדמית", בעלת ראש התבייתות טלוויזיוני.
הטילים המבצעיים הראשונים מדגם זה סופקו לחיל-האוויר בסוף 1974. ל"תדמית" היה חלק מכריע בהשמדת מערך הנ"מ הסורי במלחמת לבנון. בשלב זה עמד בראש הפרויקט ד"ר אהרון גיל. אחריו, החל ב-1979 ועד לסיום הפרויקט ב-1985, עמד בראשו ד"ר יוסף לוין.
במתכונתו המבצעית הוכנס הטיל "פופאי טורבו" לשירות חיל-האוויר הישראלי כבר ב־1985 והכינוי ש"הודבק" לו היה "חנית נאה". הצלחתו של הטיל עשתה לה כנפיים בעולם וב־1989 רכש חיל-האוויר האמריקני 154 טילים מן הדגם הזה. "כדי שלא יחסר" רכשה ארה"ב בשנת 1996 עוד 54 טילים. הטיל הותאם לנשיאה במפציצי בי-52 הכבדים בשיתוף פעולה בין רפאל וחברת לוקהיד-מרטין. בעקבות הרכישות האמריקניות קנה גם חיל-האוויר האוסטרלי את הטיל עבור מפציציו מדגם F-111.
פריצת הדרך העסקית בכל מה שקשור בייצורו של הטיל התרחשה ב-1997 כאשר ישראל וטורקיה, שהיו אז ביחסי ידידות ושיתוף פעולה, חתמו על הסכם מסחרי בהיקף של כ-500 מיליון דולר לייצור משותף של טילי "פופאי" ו"פופאי טורבו" על-ידי מפעלי התעשיה האוירית הטורקית.
מאז כניסתו לשימוש מבצעי עבר הטיל שיפורים רבים שנועדו להגדיל את אמינותו ולהקטין את עלותו. אחד מהם היה גלאי הדמיה תת-אדום משופר. באמצעות גלאי זה המותקן בראש הטיל, יכול מי שמפעיל את מערכת בקרת השיוט, בשלב הסופי לפני הפגיעה במטרה, לכוון את הטיל למטרה בדיוק רב.
לפי הערכת המומחים האמריקנים הטיל "פופאי טורבו" SLCM בנוי ומותאם לשיגור גם מצוללות "דולפין" מן הדגם החדיש ביותר של
חיל הים הישראלי. על-פי פרסומים זרים לצוללות "דולפין" יש 4 מכלי שיגור טילים בקוטר 650 מ"מ.
