"הפסיקה הולכת ומרחיבה את אחריות המדינה בנזיקין, אם כי יש תנועת מטוטלת; כמו שאומרים: תלוי אצל איזה שופט זה נופל". כך אומר (18.6.15) שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, בהרצאה במדרשה למשפט מעשי של מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין.
עמית העלה מספר דוגמאות לתביעות אפשריות נגד המדינה: תאונת מטוס, כאשר נטען שהמדינה לא ביצעה כיאות את הפיקוח עליו; אם
בני סלע היה אונס אישה נוספת כאשר נמלט מהכלא; העדר הסדרה חוקית של דיקור סיני כאשר נגרם נזק. כל אלו, אמר, מעלים את השאלה האם יש להרחיב את אחריות המדינה.
השיקולים נגד הרחבת האחריות, הסביר עמית, כוללים את החשש שמא היא תהפוך את פקידי הציבור לראש קטן ושכל פעולה שלהם תהיה כסת"ח - בדומה לרפואה המתגוננת. הדבר עלול להביא לאיבוד שיקול הדעת של הרשות ולהביא אותה להעדיף להימנע מביצוע פעולות. הצורך להתדיין מול תביעות סרק גורם לבזבוז משאבים וכסף של הפרקליטות ובתי המשפט, ויש הרואים בכך התערבות בשיקול הדעת התקציבי והניהולי של הרשות.
בעד הרחבת האחריות יש הטוענים, כי היא יכולה להביא ליתר זהירות וריסון ואולי אף להיות יעילה יותר מבחינה כלכלית. נימוק נוסף הוא שלא להפלות לרעה את מי שניזוק בידי הרשות לעומת מי שניזוק בידי אדם פרטי. בתחום התקציב אומרים התומכים בהרחבת האחריות, כי אין המדובר בהוצאה משמעותית.
"אין גוף שאנחנו אוהבים לתבוע אותו יותר מאשר המשטרה", אמר עמית בציינו שזו דוגמה טובה לאחריות המדינה בנזיקין. הוא העיר בהקשר זה, כי באחד מפסקי דין אכפה המשטרה צו מניעה זמני; "חזון אחרית הימים; ממתי היא אוכפת צווים כאלה? זה משנת 1984, אז היה להם זמן לזה". על מקרה אחר העיר, ש"יש מקרים שהמשטרה מפחדת להיכנס; כתבתי את זה פעם בפסק דין". לדברי עמית, יש יותר נכונות להטיל על המשטרה אחריות בשל אי-מניעת פשעים.
עוד התייחס עמית להטלת אחריות על שירות בתי הסוהר, כאשר יש הטוענים שעל הסוהרים להבחין במצוקותיהם של האסירים. "ביקרתי בשבוע שעבר בכלא איילון, ובלי לפגוע - לא התרשמתי שכל הסוהרים הם בעלי תואר ראשון בפסיכולוגיה". לדברי עמית, הוא כנראה היה מגיע למסקנה שונה מלזו של השופט
חנן מלצר, שהטיל אחריות על המדינה במקרה שכזה.
