בשנות ה-60 כתב
אפרים קישון פיליטון על קבוצת אילי הון יהודים המבקרים בישראל. אנשי משרד האוצר מכניסים אותם לאולם גדול ומשוכלל ששמו "המחלקה למניעת רווחים קלים". זהו מרכז מודיעין מתקדם העוקב אחרי כל מי שמתעשר או מרוויח ונוקט מיידית פעולות לתיקון המעוות.
בין היתר מגלה המחלקה, כי מפעל פרטי מסוים רושם רווח ושיש לו אישור מפורש משר האוצר לחלק דיבידנדים. "באופן פורמלי הם מכוסים", מהרהר בקול מנהל המחלקה, "אבל מי חשב שהם באמת ירוויחו?". מיד יוצא צו לפתיחת המשק לייבוא מתחרה ועל המפעל החצוף מוטל מס גבוה. "שילמדו מהחברה הממשלתית 'חול זך' שכבר 12 שנים מפגינה רתיעה מפני כל רווח שהוא", פוסק המנהל.
יובל אחרי, כך בדיוק נראית המדיניות הממשלתית בתחום הגז: הזכיינים עשו הכל לפי תנאיה של המדינה, אבל מי חשב שהם יצליחו וירוויחו? אז יאללה, בואו נשנה את הכללים תוך כדי תנועה. עד עכשיו שיחקנו כדורגל; מעכשיו משחקים כדורסל. שניהם משחקי כדור קבוצתיים, אז מה כבר ההבדל?
זה התחיל בנושא התמלוגים. ההסכמים נחתמו תחת משטר תמלוגים מסוים. נכון, מיושן ובלתי רלוונטי בעליל, אך המדינה היא שקבעה אותו והיא שפעלה לפיו. אז אחרי שהתברר שהזכיונות שווים הון, באה המדינה והקפיצה חד-צדדית את התגמולים.
עכשיו הסיפור הוא מבנה השוק. ושוב: המדינה ידעה בדיוק אלו זכיונות היא מעניקה ולמי. אי-אפשר לשנות את מבנה הבעלות בהם ללא אישורה. ההשלכות היו ידועות וברורות מראש. רק על דבר אחד לא חשבו בירושלים: שיימצא כל כך הרבה גז. אז עכשיו באים ואומרים לזכיינים: אופס, טעות. אתם גדולים מדי ומצליחים מדי. אתם עלולים גם להיות רווחיים מדי. לכן אנחנו נקבע מי יחזיק מה ומי ימכור מה ובאיזה מחיר.
בתוך כל המהומה והוויכוח, שוכחים ומשכיחים עובדה אחת: המדינה לא השקיעה אגורה אחת בשדות הגז. את השקעות העתק - מאות רבות של מיליוני שקלים - ביצעו היזמים הפרטיים. הכסף היה שלהם, הבעיות היו שלהם, הסיכונים היו שלהם. למעשה המדינה אומרת, שחלוקת העבודה היא כזאת: המגזר הפרטי ישקיע והמגזר הציבורי ירוויח.
אין ספק ששדות הגז הם משאב לאומי השייך לציבור כולו. לכן בעליהם משלמים דמי זיכיון ומיסים. אך אין זה אומר שהמדינה יכולה להתנהל בצורה כוחנית ולהתערב בשוק החופשי בכל פעם שנראה לה שיש כאן מטמון ממנו היא יכולה להרוויח בלי שום מאמץ. זה היה אפשרי במדינות הקומוניסטיות; לא פלא שהן עברו מן העולם.
מעבר לכל אלו, יש כאן עניין בעל חשיבות אסטרטגית. דוח של האו"ם שפורסם השבוע הצביע על צניחה של כמעט 50% בהשקעות הזרות בישראל בשנה שעברה. זה נבע ממבצע צוק איתן, מתנועת החרם ומעסקות-ענק חד-פעמיות שעיוותו את נתוני ההשוואה. אבל יש עוד נקודה סופר-חשובה: העדר הוודאות בתחום הרגולטורי.
משקיעים צריכים ודאות. הם צריכים לדעת מהם כללי המשחק בתחום פעילותם. הם צריכים לדעת כמה מיסים ישלמו. הדברים נכונים פי כמה וכמה בהשקעות-ענק ארוכות טווח. אנחנו בישראל לא ממש מכירים את זה, אבל בעולם חושבים שנים רבות קדימה ולפי זה מחליטים ופועלים.
בישראל יש מספיק גורמי אי-ודאות מדיניים, ביטחוניים ופוליטיים. אסור, אסור לחלוטין, להוסיף עליהם גורמי אי-ודאות פופוליסטיים הנקבעים לפי גחמות של פוליטיקאים ופקידים. עם כל הכוונות הטובות שלהם, אנשים כמו
אריה דרעי, דייוויד גילה ו
שלי יחימוביץ' גורמים למשק נזק בל ישוער, הגדול עשרות מונים מכל נזק שאולי גורם לו מבנה משק הגז.
אם הפופוליסטים יצליחו, תוך כמה שנים לא יהיו שום ויכוחים על זכיונות, תחרות ומחירים; פשוט לא יהיה עם מי. אילי ההון בסיפורו של קישון היו בטוחים ש"המחלקה למניעת רווחים קלים" היא פרודיה לכבודם. רק חיוכו המסתורי של איש האוצר כאשר יצאו מהאולם הסגיר את האמת. בישראל של 2015 אין מחלקה למניעת רווחים קלים; יש ממשלה למניעת רווחים.
