שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר
דפנה אבניאלי, אישרה (5.7.15) הגשת תביעה ייצוגית בסך 600 מיליון שקל נגד המדינה, בעקבות קיצוץ מחצית מדמי ההבראה של עובדי המגזר הציבורי בשנת 2009.
הקיצוץ נקבע בחוק ונועד להתבצע במשך שנתיים, על-רקע המשבר הכלכלי העולמי שהחל בספטמבר 2008. המטרה המוצהרת של הכספים שייחסכו הייתה הקמת קרן לסיוע לעסקים במצוקה, אך זו לא הוקמה עד היום. לאור זאת, ביקשו שולמית זרביב ואביבה סגרון - אחות ומורה - לאשר תביעה ייצוגית אשר תחייב את המדינה להחזיר לעובדים את הסכום שקוצץ (אלפי שקלים לכל עובד).
המדינה הודתה שהקרן טרם הוקמה, אך טענה שמדובר רק בעיכוב ולא בביטול הקמתה. עוד נטען, כי מטרת הקיצוץ הייתה לסייע לצמצם את הגרעון בתקציב המדינה. אבניאלי דוחה את שתי הטענות, באומרה שהחוק קבע במפורש שייעוד הכסף יהיה הקמת הקרן. משחלפו שש שנים והקרן לא הוקמה, הרי שלא רק ששוב אין חזקה בדבר תקינות המעשה המינהלי - אלא שהחזקה התהפכה והמעשה המינהלי שוב אינו תקין. עוד אומרת אבניאלי, כי העובדה שהמדינה ויתרה על המשך הקיצוץ מלמדת, שמטרתו התייתרה - משום שהקרן לא הוקמה.
אבניאלי תוקף את עדותו של יהונתן רזניק, רכז משרדים כלכליים במשרד האוצר, אשר כל מה שידע לומר היה ציטוט מתוך החוק ולא יכול היה למסור עידכון של ממש על המתרחש. היא גם מצטטת את דברי יו"ר ועדת הכספים דאז והיום,
משה גפני, שאמר בוועדה ביוני 2011:
"עכשיו אני רוצה להגיד לממשלה על כל שלוחותיה.. לקחו מהעובדים כסף גזול. גזול. גזלו מהעובדים 600 מיליון שקלים. שיקרו ורימו את ועדת הכספים. אמרו שהכסף הזה הולך להקמת קרן לסיוע לעסקים במצוקה ואנחנו ברוב תמימותנו קנינו את הלוקש הזה ואישרנו... לקחו את הכסף הזה, גזלו אותו, לא הקימו קרן לסיוע לעסקים במצוקה".
אבניאלי קובעת: "כאשר התברר כי הכספים שהיו מיועדים למימון פעולות הקרן לא ישמשו עוד למטרה זו, והקרן אינה מוקמת, היה ניתן לצפות כי המשיבה לא תסתפק באמירה, כי קצב התקדמות הקרן 'כלל לא היה משביע רצון'. במקום להודיע כי הכספים יוחזרו לעובדים כמתחייב, בחרה המשיבה לטעון, כי אין עסקינן בעתירה להקמת הקרן או כנגד העיכוב בהפעלתה ולא יספה. אין אלא לומר, כי טענה זו אינה מקדמת את הדיון כמלוא הנימה, ולבטח שאינה מצדיקה את השיהוי הבלתי מוסבר בהקמת הקרן ואת התנהלות המשיבה". המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 40,000 שקל.
