העליון: בורר לא יכול לאשר הסכם ממון

בית משפט המתבקש לתת תוקף לפסק בוררות שאישר הסכמה בין בני זוג, חייב לבדוק היטב האם מדובר בפסק בוררות רגיל או בהסכם ממון. כך קובע (יום ב', 13.7.15) שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, בפסק דין העוסק לראשונה בשאלת אישורו של פסק בוררות בין בני זוג. נקודת המוצא של פסק הדין היא ההליכים השונים הנדרשים לאישור כל אחד מסוגי ההסכמים. הסכם ממון, שבעיקרו הוא צופה פני עתיד ומחלק את רכושם של בני הזוג, מחייב אישור של בית המשפט למשפחה או של בית דין דתי, וזאת כדי למנוע את קיפוחו של אחד מבני הזוג. לעומת זאת, פסק בוררות מחייב אישור של בית המשפט המחוזי, ואישור זה לא יינתן רק במקרים חריגים. דנציגר מדגיש: "הסכם ממון טעון תמיד אישור של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין המוסמך, אף אם מדובר בהסכם ממון שגובש בסיועו של בורר במהלך הליך בוררות ואף אם הבורר העניק לו, בהסכמת הצדדים, תוקף של פסק בוררות. "הסמכות לאשר הסכם ממון בהתאם לחוק יחסי ממון נתונה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי המוסמך, והיא אינה מוקנית לבורר שדן בסכסוכים בין בני הזוג במסגרת הליך בוררות, אף אם הצדדים הסתייעו בבורר על-מנת לגבש את הסכם הממון ואף אם הסכימו להסמיכו לאשרו ולהעניק לו תוקף של פסק בוררות. "כאשר מונחת לפני בית המשפט בקשה לאישור פסק בוררות, שבמסגרתו העניק הבורר תוקף של פסק להסכם פשרה שהתגבש בין בני זוג במסגרת הליך בוררות, על בית המשפט לבחון היטב האם מדובר בהסכם 'רגיל' בין בני זוג או בהסכם ממון. הבחנה זו משליכה במישרין על האופן שבו יבחן בית המשפט את הבקשה. "ככל שמדובר בהסכם 'רגיל' בין בני זוג שהתגבש במהלך הליך בוררות ושהצדדים הסמיכו את הבורר להעניק לו תוקף של פסק בוררות, אזי הליך אישורו של פסק הבוררות ייעשה בהתאם לחוק הבוררות; לעומת זאת, ככל שמדובר בהסכם ממון שהתגבש במהלך הליך בוררות - ואף אם הצדדים הסמיכו את הבורר מלכתחילה 'ליתן פסק בדרך של פשרה' או לאשר את הסכם הממון ולהעניק לו תוקף של פסק בוררות, ואף אם תוקף כזה ניתן על-ידי הבורר - אזי הליך אישורו של הסכם הממון ייעשה בהתאם לחוק יחסי ממון, ובהעדר אישור כזה לא יהיה ככלל תוקף להסכם זה". הדברים נאמרו בהחלטתו של בית המשפט העליון לבטל פסק בוררות בין בני זוג שערך הרב משה נידאם לאחר שקבע, כי במהותו זהו הסכם ממון. לאור הכללים שקבע דנציגר, לא היה הרב נידאם מוסמך לתת תוקף של פסק בוררות להסכם בין בני הזוג, שכן כאמור סמכות זו מסורה אך ורק לבית המשפט למשפחה או לבית הדין הרבני. בשולי הדברים, מביע דנציגר תמיהה על שיקול הדעת הרחב שנטל לעצמו הרב נידאם (בהסכמת בני הזוג), ובין השאר דרישתו שיתחייבו שלא לערער על הפסק בפני בית משפט כלשהו - בעוד הוא מותיר לעצמו את הזכות לשנות את הפסק כרצונו. לדברי דנציגר, ספק רב אם יש משמעות לשלילת זכות הגישה לערכאות, והוא מציין שבית המשפט עשוי להידרש לנקודות אלו במקרה המתאים. השופטים אסתר חיות ועוזי פוגלמן הסכימו עם דנציגר, וקיבלו את בקשת האישה לבטל את הפסק. הגבר חויב בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. את האישה ייצגו עוה"ד אורי זמברג ונתנאל מויאל, ואת הגבר - עוה"ד יורם דהאן ויונתן דהאן.