בית המשפט העליון שב וקובע, כי ברירת המחדל היא פרסום שמו של חשוד, וכי רק בנסיבות חריגות ייאסר פרסום השם. הדברים נאמרו (יום ה', 16.7.15) בהחלטתו של השופט
אורי שהם לדחות את בקשתו של הרב עזרא שיינברג לאסור את פרסום שמו כחשוד בשורה של עבירות מין.
שיינברג ביקש לערער על החלטות בתי משפט השלום והמחוזי, אשר דחו את בקשתו לאיסור פרסום. שהם אומר תחילה, כי אין מקום לדון בנושא בגלגול שלישי, אך ממשיך ודוחה את הערעור גם לגופו. הוא אומר:
"כפי שנקבע, ברירת המחדל היא פרסום שמו של החשוד, ואיסור הפרסום הוא בגדר החריג לכך. אולם נקבע בנוסף, כי לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב, שעה שהוא נדרש לאזן בין הצורך למנוע נזק שייגרם לחשוד לבין העניין הציבורי הכרוך בפרסום".
שיינברג טען שייגרם לו נזק כבד מפרסום שמו, אך שהם קובע שנזקים אלו "אינם שונים מנזקיו של כל אדם הנתון בחקירה פלילית בגין חשד לביצוע מעשים חמורים, כדוגמת אלו בהם נחשד המבקש, ואין נפקא מינה לעובדה שהמבקש הוא אדם מוכר אשר זהותו ידועה בקרב בני קהילתו".
עוד אומר שהם, כי במקרה הנוכחי יש אינטרס ציבורי מיוחד בחשיפת שמו של שיינברג, דווקא בשל טיבן של העבירות המיוחסות לו. "מעבר לאפשרות, כי חשיפת שמו של חשוד בעבירות מין עשויה לתמרץ מתלוננות נוספות, אשר ביקשו עד כה שלא להיחשף, יש גם מקום להזהיר את הציבור מפניו", הוא אומר.
יצוין, כי שהם כלל לא העלה את הנימוק שמציגים לעיתים שופטי שלום בהטילם איסור פרסום על שמות חשודים, בדבר עוצמת הראיות נגדם. נימוק זה אינו קיים בחוק, אינו מופיע בפסיקת בית המשפט העליון וכאמור גם כעת הוא כלל אינו נזכר כגורם אפשרי לאיסור פרסום.
