לא ניתן לתבוע את המדינה על מחדלים וכשלים נטענים של שופט, אלא אם כן השופט פעל בכוונת זדון. כך קובע (20.7.15) בית המשפט המחוזי בחיפה, באחת ההחלטות הבודדות של בתי המשפט המחוזיים בסוגיה.
השופטת
תמר נאות-פרי אומרת כי בפסיקה קיימות שתי גישות בנושא. לפי האחת, החסינות השיפוטית היא אישית ודיונית, דהיינו היא ניתנת רק לנושא המשרה השיפוטית, אך ניתן לתבוע את המדינה במקרים חריגים של
רשלנות בוטה מצד השופט. לפי הגישה השנייה, מדובר בחסינות מהותית אותה ניתן לפרוץ רק אם השופט פעל בכוונת זדון ותוך שימוש לרעה בסמכותו.
בית המשפט העליון טרם דן בנושא, מציינת נאות-פרי, ויש מעט פסיקה של בתי המשפט המחוזיים. "דומה כי ההלכה המתגבשת בערכאות נכון להיום נוטה לכיוון הענקת חסינות מהותית אשר תוסר רק באותם מקרים נדירים של פעולת זדון. עמדתי היא, כי אכן זו הגישה שיש לאמץ, והשיקולים למתן החסינות הגורפת יחסית הינם בעיקר הצורך לאפשר פעולה שוטפת תקינה של הגורמים השיפוטיים, ללא מורא שמא תוגשנה תביעות לגבי החלטותיהם - תוך הקפדה על קיומם של מנגנוני ביקורת אלטרנטיביים חלף מתן האפשרות להגשת תביעה נזיקית".
השופטת
שושנה שטמר, אשר הסכימה עם נאות-פרי, העירה ביחס למחלוקת העקרונית בנושא: "הפתרונות נקבעו על-פי המשקל שניתן מחד-גיסא, לגישה לפיה יש להטיל על המדינה, שהיא בעלת 'הכיס העמוק', בעלת האמצעים, לשאת בנזקו של היחיד, ומאידך-גיסא, כאשר הועדפו השיקולים, ואוסיף המסורתיים, העומדים נגד גישה זו, ובין היתר שאין לפגוע בעצמאותו של השופט או לפגוע במערכת המשפטית על-ידי הצפתה בתביעות לפיצויים בגין רשלנות של נושאי משרה שיפוטית. לפיכך, תיקבע ההלכה, ככל הנראה, על-ידי בית המשפט העליון או בחקיקה".
השופטת
ברכה בר-זיו סברה בדעת מיעוט, שאין מקום למחוק על הסף את התביעה שהוגשה נגד המדינה במקרה הנדון. מדובר בתביעה בטענה להתרשלות של רשם ההוצאה לפועל, לאחר שאישר עסקת מקרקעין פיקטיבית שביצעו שלושה עורכי דין שלאחר מכן הורשעו בפלילים על מעשיהם במקרה זה ובמקרים נוספים.
בכך דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של ישראל
אברהם אלתר על החלטת בית משפט השלום בחיפה לדחות על הסף את תביעתו נגד המדינה בשל מחדלי ההוצאה לפועל. בית המשפט ידון, לעומת זאת, בתביעתו של אלתר נגד המדינה בטענה לאחריותה למעשיו הפליליים של הכונס שמונה כזרועו הארוכה של רשם ההוצל"פ.
