העליון: המדינה האשימה את הקורבן

המדינה העמידה לדין אדם שלמעשה היה קורבן באירוע בו נטל חלק - קובע (יום ד', 19.8.15) בצורה נדירה ביותר שופט בית המשפט העליון, מני מזוז. ביהמ"ש העליון אף הציע למדינה להסכים לקבל את ערעורו של אותו אדם, אך היא סירבה. דוד פרץ הואשם בסיוע לחטיפה שביצע באוקטובר 2012 העבריין האלים שמעון סרויה. הלה פגש באקראי את פרץ, אותו לא הכיר קודם לכן, וביקש ממנו שיסיע אותו. תוך כדי נסיעה הבחין סרויה ברכב בו ישבו המתלונן ואוראל דדון, ביקש מפרץ להמתין בצד הדרך וניגש לרכבם של השניים האחרים. סרויה הורה לדדון לעבור לרכב בו נהג פרץ, ונהג בעצמו ברכב בו נותר המתלונן. דדון ביקש מפרץ שיירד מהרכב, פרץ השיב בשלילה בשל חששו מסרויה, אך האט את הנסיעה ואפשר לדדון לקפוץ מהמכונית. המדינה טענה, כי מאחר שפרץ המשיך לנסוע אחרי סרויה, ומאחר שהיה ברור לו שדדון עלה לרכבו-שלו בניגוד לרצונו, הרי שהוא ידע שסרויה חוטף את המתלונן.

"מוטב שלא בא לעולם"

פרץ הואשם בסיוע להחזקת סכין, סיוע לאיומים, סיוע לפציעה בנסיבות מחמירות וסיוע לחטיפה. המדינה הסכימה במהלך הדיון, כי פרץ "חש אימה ופחד בזמן האירוע בעת שנאשם 1 אמר לו לנסוע אחריו". שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה יועד הכהן, הרשיע אותו רק בעבירה האחרונה וגזר עליו 45 ימי מאסר. בדיון בערעורו של פרץ הציעו השופטים למדינה להסכים לזיכויו, אך היא הסכימה רק שיורשע בסיוע לאחר מעשה במקום בסיוע לחטיפה. לכך התנגד הסניגור, באומרו שהמדינה לא ערערה על הכרעת הדין, ואין היא יכולה להעלות בשלב הערעור טענות שלא הועלו בערכאה הדיונית. מזוז החליט לזכות את פרץ (ראו מסגרת), ומתח ביקורת קשה על עצם העמדתו לדין: "כבר במהלך הדיון הבהרנו עמדתנו כי מוטב היה שתיק זה לא היה בא לעולם, שכן מעבר להיבט הראייתי הבעייתי, מדובר במקרה חריג בו צעיר נעדר עבר פלילי נקלע שלא בטובתו ושלא מרצונו לסיטואציה בה הוא רואה עצמו כלוא מתוך חשש להתעמת מול עבריין אלים שביקש ממנו להסיע אותו, וכאשר בעת שנענה לבקשה לא היה הדבר כרוך בכל מעשה עבירה ולא ניתן היה לצפות את הבאות. "המדינה עצמה הסכימה כאמור, במסגרת ההסכמות הדיוניות, כי המערער 'חש אימה ופחד בזמן האירוע', וכן שהודעות אמו במשטרה מחזקות את העובדה שהמערער 'חש אימה ופחד בעקבות האירוע'. גם נפגעי העבירה - המתלונן ואוראל - לא התלוננו נגד המערער ולא ייחסו לו בהודעותיהם במשטרה כל מעורבות בעבירות נגדם. המתלונן אמר בהודעתו לגבי המערער כי 'הוא לא קשור, הוא רק נהג מאחורה', ואילו אוראל ציין שהמערער סייע לו להימלט מהרכב, סיוע עליו 'נענש' כנראה בהצתת רכבו עוד באותו ערב.

"מלאכותית, לא מבוססת ולא ראויה"

"בנסיבות כאלה ההחלטה להגיש כתב אישום נגד המערער הייתה לדעתי מוטעית, והיה בה משום היפוך היוצרות, שכן המערער היה לאמיתו של דבר קורבן למעשיו של שמעון, כמו המתלונן ואוראל, ולא שותפו לדבר עבירה. לכן ייחוס כל העבירות שביצע שמעון למערער - כמסייע - הייתה מאוד מלאכותית, ולדעתי גם לא מבוססת ולא ראויה. "למעשה, האישומים נגד המערער והרשעתו מבוססים כל כולם על התפיסה שמרגע שהבין כי שמעון מעורב בביצוע מעשים פליליים, הוא לא היה חייב להישאר ברכבו של שמעון ואחר כך להסיעו מהמקום, אלא הייתה לו אפשרות פעולה אלטרנטיבית - להתקשר למשטרה או 'לפרוש מהאירוע' על-ידי נטישת המקום, ומשלא עשה כן הוא הפך ל'מסייע'. דא עקא שהמערער נהג כפי שנהג מתוך חשש, עליו אין חולק, ('אימה ופחד') מפני עבריין אלים, שהפעיל אלימות כלפי אחרים באותו זמן ממש. המערער לא זכאי כנראה ל'אות האומץ האזרחי' על הדרך בה נהג, אך איני סבור שהתנהגות כזו מצדיקה העמדה לדין". השופטים יורם דנציגר וצבי זילברטל הסכימו עם מזוז. את פרץ ייצג עו"ד איתן ארנון, ואת המדינה - עו"ד נילי פינקלשטיין.