הפקעות מאותה חלקת קרקע מצטברות לאורך השנים לעניין חיובה של הרשות המפקיעה בתשלום פיצויים. מאחר שחובת הפיצוי חלה על הפקעה שמעבר ל-40% משטח החלקה, הרי שהפקעות המצטרפות לאורך השנים לשיעור זה הן המחייבות בפיצוי. כך קובע (4.9.15) שופט בית המשפט העליון,
חנן מלצר.
מלצר אומר: "הוועדה חייבת בתשלום פיצויים בעבור שטח מופקע מעבר ל-40% משטח המגרש בהפקעה הנוכחית, אלא אם כן בוצעה
הפקעה קודמת (או הפקעות קודמות) מאותה חלקה - שאז הוועדה חייבת בתשלום פיצויים בעבור השטח שהופקע מעבר ל-40% משטחה של החלקה המקורית.
"לעניין זה, נחשבת כהפקעה שנעשתה לפי פקודת בניין ערים - פרסומה למתן תוקף של תוכנית בניין עיר, הקובעת ששטחי החלקה (שבבעלות פרטית של אדם, או מספר אנשים), או כל חלק ממנה: יופקעו ללא תשלום פיצויים, או יועברו על שם רשות ציבורית ללא תמורה, או הקובעת הוראה כיוצאת באלה, שמטרתה להוציא את החלקה או כל חלק ממנה מידי בעליה ללא תשלום פיצויים.
"אופן חישוב האחוזים של חלקה שמותר לרכוש ללא תשלום פיצויים - נותר בעינו גם כאשר בעודף החלקה המקורית, שנשאר אחרי ההפקעה הראשונה וכל הפקעה אחריה, חל שינוי בקנין, או שינוי עקב חלוקתה של החלקה ליחידות רישום אחדות, או עקב איחודה עם חלקות אחרות".
מלצר מדגיש: "במקום שהתנאים הנ"ל לא התקיימו, או שהתקיים חריג לעניין אופן חישוב השטח המותר בהפקעה ללא תשלום פיצויים - הוועדה המקומית איננה מוגבלת בביצועה של הפקעה מכוח חוק התכנון והבניה, ללא תשלום פיצויים, אלא רק עד כדי 40% משטח המגרש ערב ביצועה של אותה הפקעה". מלצר מוסיף ומתאר מתי לא יהיה על הוועדה המקומית להביא בחשבון הפקעות קודמות.
הדברים נאמרו בהחלטתו של מלצר לבטל את חיובה של הוועדה המקומית אפק, לפצות את בני משפחת נגל במיליוני שקלים על הפקעת כשלושה דונמים מהקרקע שבבעלותם בגני תקווה. המחלוקת - הנדונה בבתי המשפט מזה 19 שנים - נבעה מהעובדה שחלקים מאותו מגרש הופקעו עשרות שנים לפני ההפקעה נשוא הדיון, שבוצעה בשנת 1995. מלצר אומר, כי נגל לא הצליחו לשכנע שבשנת 1980 בוצעה הפקעת-יתר (דהיינו: מעל 40% משטח המגרש) המזכה אותה בפיצוי מעבר לזה שניתן להם על-פי הסכם משנת 1992.
המשנה לנשיא
אליקים רובינשטיין והשופט
סלים ג'ובראן הסכימו עם התוצאה אליה הגיע מלצר, מבלי להתייחס לקביעותיו הכלליות. את נגל ייצג עו"ד משה קמר, ואת הוועדה המקומית - עוה"ד
רועי בר (לפני מעצרו) ומיכל נחום.
