הורחבה אפשרות פירוק חברות זרות בישראל

אפשרות לגייס כסף בישראל נחשבת כ"נכס" לעניין יצירת סמכות לבית משפט ישראלי לפרק חברה הרשומה בחו"ל. גם האפשרות של הטלת אחריות אישית על מנהליה הישראלים של החברה עשויה להיחשב כ"נכס" שכזה. כך קובע (3.9.15) שופט בית המשפט העליון, חנן מלצר. מלצר דחה את ערעורן של החברת סיביל אירופה וסיביל ג'רמני על החלטת השופטת דאז ורדה אלשיך, בשנת 2010, להכניסן להליכי פירוק בישראל. החברות, בבעלותו של פיני צרפתי, היו רשומות בקפריסין וטענו שהן מנהלות את ישיבות ההנהלה באי וששם גם מצויים נכסי מקרקעין שרכשו. מלצר קיבל מבחינה מעשית את עמדתה של אלשיך, אך מנימוקים שונים. שתי החברות הנפיקו אג"ח במאות מיליוני שקלים בבורסה בתל אביב, ואת פירוקן ביקשו הנאמנים למחזיקי האג"ח כאשר לא עמדו בהתחייבויותיהן. בשטרי הנאמנות נקבע שבית המשפט המוסמך לדון בהם יהיה בתל אביב, אך מלצר אומר שאין בכך כדי להעניק לו את הסמכות לדון בפירוק החברות אלא רק בעניינים הנוגעים במישרין להנפקת האג"ח. כיוון שכך, נדרש מלצר לפרשנותו של סעיף 380(א) לפקודת החברות, הקובע שבית משפט בישראל יכול לפרק חברה לה יש נכסים בארץ.

עצם הניהול איננו "נכס"

השאלה המרכזית בפסק הדין הייתה מהו "נכס" לעניין זה. ההגדרה המילונאית והחוקית הפשוטה, אומר מלצר, היא "דבר רכוש אשר טומן בחובו ערך כלכלי". לאור זאת, גם זכויות מופשטות וגם זכויות תביעה עתידיות ייחשבו ל"נכס" של המחזיק בהן, אם הן מניבות או עשויות להניב לו רווח כלכלי. מלצר מרחיב ומעיר, כי גם חוב עשוי להיחשב לעיתים בהקשר זה לנכס של החייב. לעומת זאת, עצם הניהול אינו "נכס", שכן הוא אינו נכנס להגדרתה של מילה זו בלשון בני אדם, בחקיקה ובפסיקה. מלצר מציין, כי האפשרות לנהל הליך פירוק במקום בו יש לאותה חברה נכסים, נובעת משני שיקולים: אפקטיביות ההליך, שכן הדבר מאפשר לנושים להיפרע מאותם נכסים; והסכמתה של החברה לנהל את ההליך באותה מדינה, כחלק מן האוטונומיה שלה. ניתן לומר בזהירות, ממשיך מלצר, שכאשר אדם או תאגיד מחזיקים נכסים במדינה מסוימת, חזקה עליהם שהסכימו להכפיף את עצמם לחוקיה, לפחות מבחינה חלקית. לאחר סקירה מקיפה של החוק האנגלי - ממנו צמחו חוקי החברות בישראל - מגיע מלצר למסקנה, כי יש מקום לפרשנות חדשה של המונח "נכס" בהקשר הנדון. "בהענקת פרשנות לחקיקה אין כל חידוש. זהו תפקידו המסורתי של השופט. זו היא גם חובתו, ודברים אלה יפים הם אף מקום שהשופט מעניק פרשנות חדשה לדבר חקיקה קיים, כבענייננו", הוא מעיר.

גם אפשרות התביעה

מלצר אומר: "דומה עלי כי יש ליתן למונח 'נכסים' בסעיף הנ"ל פרשנות מרחיבה, כך שהוא יעיד, בראש ובראשונה, על קשר מספק לישראל, וכן יצביע על אפקטיביות ניהול ההליך בפורום הישראלי, במובן הרחב (קרי על כך שראוי לנהל את ההליך בישראל). רק פרשנות שכזו תגשים באופן מיטבי, לשיטתי, את תכליתו הנוכחית של הסעיף האמור, והיא מתחייבת אף כעניין שבמדיניות שיפוטית ראויה, לנוכח תמורות העתים שחלו מאז נחקקה פקודת החברות, וכדי להתאים לדפוסים העסקיים המקובלים כיום". מסקנתו המרכזית של מלצר בנוגע לקבוצת סיביל היא, שהאפשרות להנפיק אג"ח בישראל מהווה נכס - בדומה לכושר השתכרות ולנכסי קריירה בעניינם של יחידים. "דומה עלי שלמצער בהקשר של הדין הבינלאומי הפרטי החל על סוגיית הפירוק, אין מניעה לראות בהנפקת אגרות חוב כאקט שמשפר (ואף מגלם) את 'פוטנציאל ההשתכרות' של החברה, ומשום כך - נכס של החברה. הטעם לכך הינו שההנפקה, וביתר דיוק - החוב שנוצר כתוצאה ממנה, משקף למעשה את 'השקעתה העכשווית' של החברה ברווחיה העתידיים, או במילים אחרות, בשיפור כושר ההשתכרות שלה, ועל כן ניתן לראות בו מעין 'נכס קריירה' של החברה", הוא קובע. בשולי הדברים מוסיף מלצר, כי נראה שגם האפשרות להטיל אחריות אישית על מנהליה הישראלים של החברה, בשל ניהול עסקיה בתרמית, מהווה "נכס". זאת, משום ש"כאשר זכויות התביעה מופנות כלפי נושאי משרה ישראלים (ונוגעות לנכסיהם המצויים בישראל) נוצר אותו קשר מספק לפורום הישראלי, שיש בו כדי להצדיק קניית סמכות שיפוט". שתי החברות חויבו בהוצאות בסך 175,000 שקל. השופטים נעם סולברג וסלים ג'ובראן הסכימו עם מלצר. את סיביל ייצגו עוה"ד זוהר לנדה ונועם הבדלה; את חברות הנאמנות והכונסים ייצגו עוה"ד דוד פורר, בניהו לאבל, יואל פרייליך, שמרית מלמן, עופר שפירא ועודד גולדשטיין; ואת הכנ"ר - עו"ד טובה פריש.