חוק ההזנה בכפייה הוא תיקון חוקתי, שאינו פוגע מעבר לנדרש בזכויות חוקתיות, וככזה אין מקום להתערבות של בג"ץ בו. כך טוענת המדינה (9.9.15), בתגובתה לעתירות של מספר גופים, ובראשם ההסתדרות הרפואית, נגד החוק.
לדברי המדינה, החוק הקיים המאפשר בתנאים מסוימים מתן טיפול לחולה בניגוד לרצונו, לא נתן מענה מתאים לשביתות רעב של אסירים ביטחוניים. הוא לא הביא בחשבון את השלכות הרוחב של שביתות רעב אלו, את מצבו המשפטי והרפואי הייחודי של אסיר שובת רעב, את ההשלכות של היותו חלק מקבוצה ואת אחריותה של המדינה לשלומם של האסירים.
חוק זכויות החולה, ממשיכה המדינה, הביא לכך שהרופאים נתנו משקל בלעדי לרצונו של שובת הרעב שלא לקבל טיפול רפואי, והסכימו להתערב רק במצבי קיצון בהם החל להיגרם לו נזק קוגניטיבי בלתי הפיך או כאשר נשקפה לו סכנת חיים מיידית. ועדות אתיקה שניסו להתמוד עם שובתי רעב הצליחו, למרות מאמציהן, לתת רק מענה חלקי במקרים בודדים.
התופעה המתגברת של שימוש בשביתות רעב ככלי לשיפור תנאי הכליאה, אומרת הפרקליטות, חייב את המדינה ליצור כלי נוסף במסגרת ארגז הכלים העומד לרשותה, כדי להתמודד עם המצב המורכב שיוצרות שביתות הרעב. מאחר שחוק זכויות החולה אינו נותן את המענה המבוקש, היה צורך ביצירת כלי ייחודי לשימוש במקרי קיצון.
לדעת המדינה, חוק ההזנה בכפייה "הוא חוקתי, משרת תכליות חשובות וראויות ומאזן כדבעי בין חובת המדינה לשמור על קדושת החיים בכלל, ועל חייו של אסיר הנתון בהשגחתה בפרט, לבין ערך האוטונומיה של האסיר להחליט על גופו ולהשתמש בו ככלי להבעת מחאה בעודו נתון במשמורת חוקית, ואינו פוגע בזכות זו לאוטונומיה מעבר לנדרש". עוד מודגש, כי חוק ההזנה בכפייה אינו בא במקום חוק זכויות החולה, אלא קובע במפורש שיופעל רק אם כל יתר הכלים נכשלו.
המדינה גם מזכירה את ההליך המורכב הדרוש להפעלת החוק, שבסופו אישור של נשיא בית משפט מחוזי או סגנו. בתגובה גם נסקר המצב החוקי בעולם, כאשר בארה"ב, אוסטרליה ובאיחוד האירופי נקבע שניתן להעניק לאסיר הזנה בכפייה במקרה של צורך רפואי דחוף. תגובת המדינה הוגשה בידי עוה"ד ערין ספדי-עטילה ויוכי גנסין.