השופט נועם סטה מעונש המינימום

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יורם נועם, קבע בעניינו של עבריין מין מתחמי ענישה שהיו נמוכים מעונשי המינימום הקבועים בחוק, ובניגוד להוראת המחוקק - לא נימק זאת. כך אומר (יום א', 20.9.15) שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל. נועם דן בעניינו של איש חינוך, אשר הודה בביצוע עשרות עבירות מין בשישה מתלמידיו בשנים 2010-2008, וגזר עליו חמש שנות מאסר. הנדל קיבל את ערעורה של המדינה על קולת העונש והעמיד אותו על 6.5 שנות מאסר, למרות שזיכה את הנאשם מאישום אחד, תוך שהוא מצביע על הליקוי שנפל בגזר דינו של נועם: "הפגם שנפל בשרטוט מתחמי הענישה הנפרדים ניכר מתוכו. בית המשפט קמא קבע כי מתחמי הענישה בגין כל אחד מן האישומים השני עד החמישי, שעניינם בעבירות לפי סעיפים 348 (א) ו-(ב) לחוק, נעים בין שנתיים לארבע שנות מאסר, ובגין האישום השישי, שעיקרו עבירה לפי סעיף 348 (ב) לחוק, בין שישה חודשי מאסר לשנתיים". החוק קובע במפורש עונש מינימום של רבע מהעונש המירבי, העומד על עשר שנות מאסר - כך שהרף הנמוך ביותר היה צריך להיות שנתיים וחצי מאסר. הדבר בולט במיוחד באישום השישי, בו הרף העליון שקבע נועם היה נמוך מעונש המינימום.

חפיפה מרובה ושגויה

הנדל קובע: "בהעדר טעמים מיוחדים לכך, אין מנוס מן המסקנה כי מתחמי הענישה הנפרדים שקבע בית המשפט קמא אינם משקפים את חשיבות הערכים המוגנים ואת החומרה המיוחסת לעבירות שביצע המערער. נכון הוא, כי ניתן להטיל חלק מהעונש המזערי בדרך של מאסר מותנה, ואף ניתן לסטות ממנו. אולם, כלל המאסר בפועל עומד בעינו ולכן היה על בית המשפט המחוזי לנמק מדוע הצד הנמוך של המתחם נופל מהעונש המזערי שחל לגבי אותה עבירה". הנדל ממשיך ומותח ביקורת על נועם: "השוואה בין מתחמי הענישה הנפרדים שקבע בית המשפט קמא והעונש הכולל מלמדת שלא ניתן משקל ראוי לעבירות הרבות שביצע המערער בכל אחד מששת הקטינים שנפלו במלתעותיו. לפיכך, אף אילו היו מתחמי הענישה הנפרדים משקפים כראוי את חומרת העבירות, החפיפה המרובה שיצר העונש הכולל, אינה עולה בקנה אחד עם ריבוי העבירות וחומרתן". הנדל מזכיר את פסיקתו של בית המשפט העליון, לפיה בעבירות מין יש להעניש על כל קורבן ולא לתת "הנחה" בשל ריבוי הקורבנות. לדברי הנדל, "העונש הכולל שהשית בית המשפט קמא אינו מייחס משקל הולם לרמת המסוכנות הגבוהה שנשקפת מן המערער, עליה העיד תסקיר שירות המבחן שעמד בפניו. חוות הדעת שערך המרכז להערכת מסוכנות במסגרת ההליך הנוכחי, מלמדת אף היא כי הטיפולים שקיבל המערער בעבר לא הפחיתו את רמת הסיכון שנשקפת ממנו. בהתחשב במרכזיות של אינטרס ההגנה על קטינים במסגרת שיקולי הענישה של עברייני מין, סבורני שלא ניתן לאלמנט המסוכנות ביטוי מספיק בענישה".

העונש מחטיא את המטרות

הנדל מסכם: "על החברה להגן על בניה ובנותיה שפגיעים וחשופים לבוגרים שאינם שולטים ביצרם ומתייחסים לקטין כאל אוביקט שבאמצעותו ניתן לספק את צרכיהם המיניים. כך בכלל, וכך ביתר שאת במקרה זה על פרטיו". ובעניינו של אותו נאשם: "מספר העבירות; מספר הנפגעים; התמשכות העבירות; גילם הצעיר של הקטינים; והדרך שבה יצר עימם המערער קשר, תוך ניצול האמון שנתנו בו, כדי לבסס את המסקנה שעונש מאסר בן חמש שנים בפועל אינו ממלא אחר מטרות הענישה". השופטים יורם דנציגר ועוזי פוגלמן הסכימו עם הנדל. את המדינה ייצגה עו"ד דפנה שמול, ואת הנאשם - עוה"ד תמי אולמן ושחף אולמן.