יום העיון שערך החוג ללימודי תאטרון במכללה האקדמית גליל מערבי בנושא "יהודים וערבים בתיאטרון ובמחול הישראלי" היה הלכה למעשה ההזדמנות היחידה במסגרת הפסטיבל ליוצרים ואנשי תאטרון ערבים וביניהם הישאם סולימאן, סלמאן נטור, יוסף אבו-ורדה סאלווה נקארה ורבים נוספים להשמיע את קולם האומנותי וה"מחתרתי" לצד קולם של מחזאים, במאים, שחקנים ואנשי תאטרון יהודים כמו: יהושוע סובול, מוטי לרנר, דורון תבורי, איציק ויינגרטן ואחרים, שגם הופיעו בקטעי משחק. במהלך חבר-דיון העוסק בליהוק שחקנים ערבים בתאטרון הישראלי התייחסו הדוברים לקשיים איתם מתמודדים שחקנים ערבים: יוסף אבו-ורדה (הבורר, גמר גביע): "אנחנו השחקנים לא מלהקים, אנחנו משחקים את התפקיד שמתבקש מאתנו בתור שחקנים ערבים. אני הבנתי בשלב מוקדם שאני אגלם בתיאטרון או בקולנוע את המיעוט, את הגיבורים ה'שחורים' יותר. אני אף פעם לא יודע מה אני יותר - ערבי או מוכשר. אין לנו את הפריבילגיה לדבר על התחלואים של החברה הערבית. נתנו לי להבין שאני אף פעם לא אשחק את המלט או את המלך ליר כי אני ערבי". הישאם סולימאן, שחקן (פאודה), במאי ומנהלו האומנותי של תיאטרון הפרינג' בנצרת, התייחס לאפליה שהוא חש כאשר התבקש לחתום על חוזה פרילאנסר בתיאטרון: "הכריחו אותי לחתום על חוזה פרילאנסר (ולא כשחקן-בית) אם אני רוצה להשתתף בהצגות התיאטרון. אמרתי שאני לא רוצה והם אמרו - אלה התנאים שלנו. חתמתי, בכיתי והבטחתי לעצמי שאני לא חוזר להצגות יותר ומאז התרחקתי מהבמה. אני לא זוכר מתי שיחקתי בהצגת תיאטרון, רק בטלוויזיה וקולנוע". הוא סיפר סיפור נוסף שממחיש את הנחיתות של אמן התאטרון הערבי: "הזמינו אותי מהקונסוליה הבריטית לאירוע של מנהלי תאטרון (הישאם מנהל מעבד תיאטרון בנצרת). לא היה שם אף ערבי. ואז נשאלה שם שאלה - מה אתה עושה פה?". המחזאי יהושע סובול אמר במהלך המושב של מפגש מחזאים בנושא "איך כותבים דמות של ערבי בתיאטרון דובר עברית": ״הבעיה העיקרית שלנו היא המצפון, ובהבעת הדמות של הפלשתיני, יש הרבה אנשים שלפני שהם אומרים משהו הם מנסים להקשיב לקול הפח של שבשבת הרוחות על גג המבצר, כדי לדעת מה להגיד ואז קולותיהם הם קולות של פח. במציאות שלנו הרוח נושבת היום חזק ימינה, כדי לעוף עם הרוח מספיק להיות גרגיר אבק, לא צריך להיות בן אדם. כדי ללכת נגד הרוח או לעמוד בה אתה צריך להיות נטוע עמוק-עמוק בתוך ערכים שהם מעבר לרוח הזמן ומעבר לרוח התקופה. זה בעצם אומר ללכת מול כל מה שהיום מקובל בחברה הישראלית״.

"התערבות שאינה מקצועית"

הבמאי והמרצה בחוג ללימודי תיאטרון במכללה האקדמית גליל מערבי, סיני פתר, הנחה את אחד המושבים המסקרנים ביום העיון שבחן את אופן הצגתם של יהודים וערבים בראי ההיסטוריה של התיאטרון הישראלי וסבור כי לא ניתן לנתק את המציאות הנוכחית מהעבר ולהתעלם מהמגמות המסתמנות בתרבות הישראלית. "תיאטראות רפרטואריים כמו הבימה והקאמרי מאז ומעולם נגעו בעצבים החשופים של החברה הישראלית ובכללם יחסי יהודים-ערבים. ההצגה 'השיבה לחיפה' שביימתי בהפקת התאטרון הקאמרי הייתה שנויה במחלוקת, אך זכתה לתמיכה ומעולם לא צונזרה או הייתה נתונה ללחץ פוליטי. הצגה אחרת כמו 'הטווס מסילוואן' בה משחקים זה לצד זה יהודים וערבים קצרה שבחים ופרסים בינלאומיים ומהווה מודל ליצירת תיאטרון שיתופי מוצלח. כיום המודלים הללו מתחילים להתערער בעקבות התערבות שאינה מקצועית ולא ברור היכן תיעצר המגמה". חאולה חאג' דיביסי (חצוצרה בואדי) התייחסה לתחילת קריירת המשחק שלה: "בהתחלה שמחתי שרוצים אותי בגלל שאני ערבייה שבאה מכפר יאסיף ודוברת ערבית ועברית. עד שגיליתי שמקבלים אותי רק בזכות זה, לא בגלל שאני כשרונית". ראודה סלימאן התייחסה לקשיים הנוכחיים הניצבים בפני השחקנים הערביים: "אני משחקת כיום בתיאטרון יפו. יש שם שיתוף פעולה בין שחקנים יהודים וערבים והצגות שדוברות בשתי השפות. לשמו של התאטרון השתחל גם התואר "התיאטרון הערבי-עברי יפו". שאלתי למה אי-אפשר לקרוא לזה התיאטרון הישראלי יפו? אמרו לי שבזכות התואר ערבי עברי אפשר לזכות ביותר תקציבים לתאטרון שגם כך הוא מדולדל מבחינה תקציבית. כיום אני לא בטוחה אם זה עוזר או מזיק".