שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב,
רות לבהר-שרון, אסרה לפרסם במשך חודש לפחות תביעה שהגישה חברה נגד עובדת-לשעבר, שעל-פי הנטען מעלה ב-8 מיליון שקל מכספי החברה. האיסור הוצא למרות שאין לו בסיס בחקיקה ובפסיקה.
התביעה הוגשה בסוף חודש אוקטובר, ולצידה התבקש בית המשפט להוציא צו איסור פרסום זמני כדי לאפשר לחברה להטיל עיקולים על כספיהם של הנתבעת ובני משפחתה (הנתבעים גם הם). זהו צעד מקובל, שמטרתו למנוע מהנתבע להבריח את רכושו. הצו עמד לפקוע היום (א', 8.11.15).
ואולם, ב-4.11.15 פנו החברה והנתבעת לבית המשפט בבקשה מוסכמת להאריך בחודש את איסור הפרסום. החברה כלל לא נימקה את הסכמתה, אך הדברים ברורים מכוח ההיגיון: היא אינה מעוניינת שייוודע שמעילה כה גדולה בוצעה בה. האינטרס של הנתבעת ודאי ברור: מניעת חשיפת המעשים החמורים המיוחסים לה. נציגתם של הנתבעים טענה בצורה לקונית, שייגרם להם "נזק בלתי הפיך" לפני שעמדתם תישמע; היא לא הציגה הוכחה כלשהי לטענה זו וגם לא תמכה את דבריה בפסיקה קודמת שהעניקה איסור פרסום בנסיבות דומות.
חוק בתי המשפט קובע ככלל (בסעיף 68) את עקרון פומביות הדיון: "בית משפט ידון בפומבי". בהמשך הסעיף מנויים עניינים בהם רשאי בית המשפט לדון בדלתיים סגורות, כגון ביטחון המדינה, עניינו של קטין או חסר ישע, עבירות מין והגנה על עדים. הנימוק הכלכלי היחיד המופיע בסעיף זה הוא "הגנה על סוד מסחרי".
עם זאת, סעיף 70 לחוק מאפשר לבית המשפט להטיל איסור פרסום על דיוניו, "במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם, לשם מניעת פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם".
התביעה אותה אסרה לבהר-שרון לפרסם, אינה עונה על הגדרות אלו שבחוק. היא לבטח אינה "סוד מסחרי". אין ספק שתיגרם פגיעה לפרטיותם של החברה התובעת ושל הנתבעת, אך החוק מדגיש שמדובר ב"פגיעה חמורה". בית המשפט העליון שב וקבע, כי כאשר מדובר בתיק פלילי, יש צורך בפגיעה משמעותית וגדולה מזו הנגרמת באופן טבעי לכל חשוד בשל פרסום שמו.
הדברים הם קל וחומר כאשר מדובר בתביעה אזרחית. בתיק פלילי יש צורך בהוכחת החשד מעל לכל ספק סביר, דהיינו בביטחון של 90% ואף למעלה מכך, כדי להרשיע את הנאשם. למרות זאת, המדיניות הברורה של בית המשפט העליון היא להתיר פרסום שמות חשודים, ובוודאי שמות נאשמים. בתיק אזרחי די בהוכחה של 51% כדי להביא לקבלת התביעה. לכן, רק הגיוני הוא שאם שמותיהם של חשודים בפלילים מתפרסמים - יש לפרסם את שמותיהם של נתבעים בהליך אזרחי.
לפרסום תביעות מסוג זה יש גם חשיבות ציבורית, מעבר לעקרון היסוד הדמוקרטי של פומביות הדיון. מעילה כה גדולה עשויה להיות בעלת משמעות לנושיה של החברה, ללקוחותיה, לעובדיה ולנותני שירותים (כגון רואה החשבון והמבקר הפנימי). העובדה שהחברה במקרה הנדון ביקשה לאסור את הפרסום, מהווה דווקא הוכחה ניצחת לקיומו של עניין ציבורי בפרסום התביעה.
למותר לציין, כי כנהוג בבקשות לאיסור פרסום - גם לבהר-שרון קיבלה את ההחלטה בלא לבקש כלל את תגובתם של אמצעי התקשורת, שהם הנפגעים הישירים מן הצו. זאת, למרות שבכל הליך מינהלי, אי-צירופו של צד שעלול להיפגע מן ההליך, מהווה עילה למחיקתו על הסף.
