נדחתה העתירה נגד מחברי "תורת המלך"

בג"ץ דחה (יום ד', 9.12.15) את העתירות נגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שלא להעמיד לדין את מחברי הספר "תורת המלך" באשמת הסתה לגזענות והסתה לאלימות. המחברים קבעו בין היתר, כי יש מקרים בהם מותר להרוג גויים. את הספר כתבו הרב יצחק שפירא והרב יוסף אליצור מישיבת "עוד יוסף חי", והוא זכה להסכמתם של הרב יצחק גיזנבורג והרב דוב ליאור. הספר, שפורסם בשנת 2009, עוסק בעניינים כגון הריגת גוי העובר על שבע מצוות בני נח והיחס בין נפש היהודי לנפש הגוי. המחברים טענו שמדובר בדיון הלכתי תיאורטי בלבד, והמסכימים אמרו שלא התייחסו לכל חלקי הספר. וינשטיין קבע, שאין די ראיות להעמידם לדין, שדבריהם התייחסו למצב מלחמה ולא למצב שגרתי ושהתייחסו לגויים בכלל ולא לציבור הערבי בפרט. וינשטיין שב ובדק את החלטתו לאחר הגשת העתירות, אך נותר בעמדתו לפיו אין להעמיד לדין את הארבעה. העתירות נדחו ברוב דעותיהם של הנשיאה מרים נאור והמשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, מול דעת המיעוט של השופט סלים ג'ובראן.

רובינשטיין: גזעני - אבל לא פלילי

רובינשטיין אומר, כי אין ספק שהספר הוא גזעני, ומדגיש שההכרעה היא משפטית ולא ערכית. לדבריו, ההכרעה ניתנת בחירוק שיניים, שכן "עסקינן בספר לובש כסות יהודית ולאמיתו הוא אנטי יהודי, כי הוא מוציא דיבת היהדות רעה". הוא מדגיש: "קשה להסתיר את אי-הנחת ממהלך ניהול החקירה דנא. ישנם צעדי חקירה רבים שאין להבין מדוע לא ננקטו... סרטן הגזענות המיוצג על-ידי המחברים מצריך טוב מזה, ומי יודע אם לא ישוב הנושא ויעלה". עוד מדגיש רובינשטיין, כי לחיבורים בעלי אופי דתי אין חסינות מפני הגשת כתבי אישום, אך אומר ש"תורת המלך" בנוי כדיון הלכתי-למדני. הוא בוחן את הספר בשלוש שאלות: האם קיימת הסתה גזענית, האם אנו חיים מבחינה הלכתית בתקופת מלחמה והאם ההלכות המופיעות בו חלות על הציבור או על היחיד. מסקנותיו של רובינשטיין הן, שיש בו הסתה גזענית - אך ספק האם מבחינה הלכתית מדובר במצב מלחמה (בו לטענת המחברים חלים דבריהם), ונראה שההלכות מכוונות רק לציבור. לפיכך נקבע, כי החלטתו של וינשטיין אינה בלתי סבירה במידה קיצונית ולכן אין מקום להתערב בה.

השדון השובב של נאור

נאור אומרת בתחילת חוות דעתה: "היוהרה של המשיבים כלפי מערכות אכיפת החוק, והתגובה שלהם לעתירה, מקוממת ומתריסה. לא אכחד: שדון שובב שהופיע מאי שם לחש באוזני – שיעמדו המשיבים לדין, שיעמדו בפני בית המשפט ואולי שם יטרחו להסביר את עצמם, ולעמוד לחקירה שכנגד, גם אם לא ייצא מכך כלום, והם יזוכו כפי שחושש היועץ המשפטי לממשלה. "דברי השדון השובב, זכו בליבי תחילה לאהדה לא מעטה. אולם, בסופו של יום צוויתי על השדון: לך מכאן, חזור למקום ממנו באת, ואל תשוב. אנו שופטים - אמרתי לאותו שדון. עלינו לשקול שיקולים עניינים, ושיקולים עניינים בלבד. לא נעשה צו החלטי רק כדי ללמד את המשיבים לקח ו'לטרטר' אותם; גם לא נעשה צו החלטי כדי לרצות חלקים מן הציבור ולהביע שאט נפש מן הגזענות. נבחן את הדברים לגופם. אכן, שדון שובב זה, המשקף ומבטא – אולי – את נטיות הלב הראשוניות של כל מי שמתקומם מהתבטאויותיהם הבזויות של המשיבים – אסור לו שיכתיב לשופט את התוצאה המשפטית עצמה, גם כאשר נטיות הלב מנסות לגרור אותנו למחוזות אחרים". נאור מצטרפת לביקורת הקשה על תוכנו של הספר, אך קובעת: "בענייננו השתמשו המשיבים ב"קודים" המובנים ליודעי חן, ממש כמו קודים של עבריינים שלעתים ניתן 'לפצחם' בעזרת ראיות חיצוניות. אין לפנינו 'ראיות חיצוניות' שבכוחן לסייע ב"פיצוח הקוד". כל מה שנמצא לפנינו הוא הטקסט עצמו, אשר הוא הראיה המרכזית בתיק החקירה נגד המשיבים. הדברים אינם חד-משמעיים די הצורך כנדרש במשפט פלילי, והם, לטעמי לוקים בעמימות". בדחותה את עמדתו של ג'ובראן, אומרת נאור: "בענייננו החקירה הושלמה כבר, אם כי בצורה לא מוצלחת – לאחר הוצאת הצו על תנאי. איני רואה טעם ותוחלת במהלך של השלמת חקירה כזו שנים לאחר האירועים. אף אם אצא מן ההנחה כי בחקירה נוספת ניתן יהיה לעבות את החומר הראייתי ולהפוך את החומר החסוי שתיאר חברי השופט ג'ובראן לחומר גלוי – בסופו של דבר במרכז ההליך הפלילי, אם ייפתח כזה, יעמוד הספר עצמו. על פיו יקום או יפול דבר".

הדיון ההלכתי של ג'ובראן

בדעת המיעוט עומד גם ג'ובראן על ההיקף הדל של החקירה בתיק זה. "סבורני, כי השקעה כה זניחה של מאמצים ומשאבים עלולה להתפרש במידת מה כניסיון מצד המשיבים 'לצאת ידי חובה' (בבלי, ברכות מ', ע"ב), ולגישתי, היה מקום לבצע פעולות חקירה נוספות". מכאן מגיע ג'ובראן למסקנתו: "סבורני כי עוד לא נסתם הגולל על האפשרות לחדש את מהלכי החקירה בתיק. אכן, אין זה מתפקידו של בית משפט זה להנחות את גורמי החקירה באילו צעדים עליהם לנקוט כדי להשלים את התמונה העובדתית. עם זאת, אני סבור כי המקרה שלפנינו הוא חריג נוכח מובהקות הפגם של העדר מיצוי החקירה העולה ממנו". הוא מדגיש, כי אינו מציע התערבות חריגה בכך שבג"ץ יורה לווינשטיין להגיש כתב אישום, אלא רק כאמור להשלים את החקירה. ג'ובראן מוסיף: "החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את מחברי הספר – ומפרסמי תכנים דומים – צריכה להיבחן תוך התבוננות נכוחה בהלך הרוח הציבורי ובתמורות המתחוללות בחברה הישראלית. רוחות רעות של גזענות ושנאת האחר אשר מנשבות במדינתנו מובילות להתפרצויות אלימות על-רקע גזעני ודתי בתכיפות הולכת וגוברת". מסקנתו היא, ש"שלנוכח מציאות חיינו והאקלים החברתי עליו עמדתי, יש להנמיך את הרף הגבוה מדי, לטעמי, על פיו מוחלט אימתי יוגש כתב אישום בעבירה של הסתה לגזענות". לדעת ג'ובראן, הספר מסית בצורה ספציפית נגד הציבור הערבי, במציאות של ישראל אין ספק שמדובר בזמן מלחמה, ועמדת המחברים היא שגם אדם פרטי יכול להרוג גויים. ג'ובראן מסתמך בחוות דעתו על שורה של מקורות מהמשפט העברי, כולל ציטוט של פוסקים בני זמננו. את העותרים ייצגו עוה"ד אסף פינק ועינת הורוביץ, ואת המדינה - עוה"ד אבינעם סגל-אלעד ואבישי קראוס. ארבעת הרבנים לא התייצבו לדיון.