במאה השנים האחרונות חלה ירידה דרמטית במגוון מיני העופות הדורסים של ישראל. עשרה מיני דורסים כבר נכחדו כמקננים בישראל (עזניית הנגב, עזנייה שחורה, פרס, עיט שחור, זרון סוף, עיט חורש, עיטם לבן - זנב, בז נודד, קטופה וכנראה גם ינשוף שדות), ורבים מבין המינים הנותרים נמצאים כיום ברמות שונות של סכנת הכחדה.
תהליכי ההכחדה התרחשו באופן מקיף ומהיר בעיקר בחבל הים תיכוני של ישראל, ופחות בחבל המדברי. אירועי הרעלה המוניים, ציד פרוע, התחשמלות על קווי מתח והרס בתי הגידול הטבעיים, הביאו להכחדה של מרבית הדורסים שקיננו בצפון הארץ כבר בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.
תהליכים אלה התרחשו במידה פחותה ואיטית יותר בחבל המדברי של ישראל. הר הנגב, ובמיוחד מדבר יהודה ומדבר השומרון, נשארו במשך שנים ארוכות בחזקת ה"מצדה" של העופות הדורסים.
מצב חמור מצב זה השתנה לבלי היכר בשלושת העשורים האחרונים. במקביל לגידול תלול באוכלוסייה האנושית ולעלייה באיכות חייה, גדלו ההפרעות והלחצים על בעלי החיים המדבריים. מסקרי קינון המבוצעים בחבל המדברי מאז שנות ה-70 עולה, כי אוכלוסיות מרבית המינים המקננים בחבל זה נמצאות במגמת נסיגה. הירידה במספר הזוגות המקננים בולטת במיוחד במינים נשר, רחם, בז צוקים, בז אדום, עיט זהוב ועיט ניצי.
מצבם של שני מיני העיטים חמור במיוחד: אוכלוסיותיהם קטנות מאוד, הגורמים המאיימים עליהם הם רבים ושיעורי הצלחת הקינון שלהם נמוכים. מתוך כ-40 זוגות של עיט זהוב וכ-20 זוגות עיט ניצי שקיננו בדרום הארץ בשנות ה-80, נותרו כיום פחות מעשרה זוגות לכל מין. מגוון של פגיעות בקינון (חמיסת קינים, הפרעות מטיילים וחילוצי מטיילים על-ידי מסוקים), כמו גם תמותה מוגברת של פרטים בוגרים ובעיקר צעירים (הרעלות, הרעלות עופרת, התחשמלות וציד) מסכנות את עתיד העופות המרשימים הללו בחבל המדברי בפרט ובארץ בכלל. מסיכום הנתונים עולה כי תהליכי ההכחדה של מינים אלה מהטבע בישראל הם כמעט ודאיים, אלא אם כן יבוצעו כעת צעדים נחרצים לשימורם. בעקבות ממצאים אלה, מוצע להעלות את דרגת הסיכון (לפי הספר האדום) של שני העיטים מ"סכנת הכחדה" (Endangered) ל"סכנת הכחדה מיידית" (EndangeredCritically ).