"אין לאפשר למשטרה להשתמש במדובבים כערוץ לעקיפת האיסורים המוטלים על החוקרים עצמם" - קובע (יום ד', 23.12.15) שופט בית המשפט העליון,
יורם דנציגר, בפסק דינו בערעורו של רומן זדורוב.
זדורוב הודה ברצח תאיר ראדה בפני מדובב שהוכנס לתאו, וחלק מפסק הדין דוחה את טענות ההגנה נגד קבילותה של הודאה זו. בהקשר זה, בפיו של דנציגר - בהסכמת השופטים
יצחק עמית ו
צבי זילברטל - קביעות עקרוניות:
"אין לאפשר למשטרה להשתמש במדובבים כערוץ לעקיפת האיסורים המוטלים על החוקרים עצמם. מובן כי התנהלות זו עלולה לרוקן מתוכן את הגבול שאנו מבקשים לשרטט בין אמצעי חקירה נסבל לבין אמצעי חקירה פסול. יותר מכך, פעילות המדובבים גופה, הגם שאין בה כשלעצמה פסול אינהרנטי, צריך שתהא כפופה למגבלות ולסייגים, פן תיפגענה זכויות היסוד של החשוד.
"בצד זאת, איני סבור שניתן לקבוע כי ככלל ובמקרה הקונקרטי שלפני, השפעתם של דברי פיתוי והשאה המושמעים מפיו של מדובב, שקולה להשפעה שעשויה להיות לדברים אלו כאשר הם מגיעים מפיהם של החוקרים.
"...אין בכך כמובן כדי לקבוע כי אמצעי פיתוי והשאה מצד המדובבים אינם יכולים להביא לפסילת הודאה, כל אימת שיש בהם כדי לחתור תחת זכויות היסוד של החשוד; אלא שיש להביא בחשבון את ההבדל הנזכר בין המדובבים לחוקרים, בבואנו לבחון התבטאויות מפתות ומשיאות המופנות כלפי החשוד, הכל בהתאם לנסיבות העניין".
דנציגר גם חוזר על פסיקת בית המשפט העליון, לפיה השחרתו של הסניגור באוזני החשוד עלולה להביא לפסילת הודאתו, במקרה שהדבר מגיע עד כדי מניעת זכות ההיוועצות. במקרה של זדורוב, אומר דנציגר, "מתעוררת אי-נוחות למקרא התבטאויות מסוימות של [המדובב] ארתור באוזני המערער בנוגע לעורכי דין מטעם הסנגוריה הציבורית ככלל, ועורך הדין שייצג אותו בפרט", אך אין בהן כדי לפסול את ההודאות שמסר זדורוב באוזניו של המדובב.
