גובר השימוש בהיסטוריית גלישה באינטרנט כראיה פלילית: אחת הראיות עליהן מצביע בית המשפט העליון בעניינו של רומן זדורוב, היא גלישתו באינטרנט בימים שקדמו לרצח תאיר ראדה. באופן דומה פעל בית המשפט המחוזי בירושלים בהרשיעו את דניאל מעוז ברצח הוריו.
השופט
יצחק עמית, בחוות הדעת המובילה של שופטי הרוב שדחו את ערעורו של זדורוב, אומר: "המערער התעניין בבחורות צעירות ובסרטי סנאף. מבדיקת מחשבו עולה כי בחיפושיו הקליד TEEN ואת המילה סנאף (SNUFF), וכפי שציין החוקר סגל, אדם לא מקליד את המילה סנאף בטעות: "הוא הקליד את זה בהקשר של סקס'. חיפוש סרטי הסנאף באימיול נעשה כשבוע וחצי לפני הרצח. כל אלה יכולים להעיד, לפחות על התעניינות של המערער בנושאים אלה.
"ארבעה ימים לפני הרצח, נכנס המערער לאתר בו הופיע מאמר ברוסית העוסק בשיטות להטלת מורא. אכן, אין במאמר זה הוראות כיצד להרוג אדם על-ידי שיסוף גרונו, אך המאמר מתאר כיצד להכניס קצה של סכין מתחת ללסת, מקום שאין בו עורקים חשובים אך רגיש מאוד בגוף האדם".
עוד דוחה עמית את גישתם של השופטים
ניל הנדל ו
יורם דנציגר בדבר חוסר תקופתן של טביעות נעליים כראיה: "לטעמי, יהא זה מרחיק לכת לסלק מפתחו של בית המשפט את התחום של השוואת נעליים, תחום שמקובל מזה שנים בארצות בעלות שיטות משפט מפותחות כמו ארצות הברית, קנדה ואנגליה. המדובר בתחום 'חי ובועט', המקובל עדיין בקהילת המומחים". לדבריו, יש להבחין בין מדע לבין מומחיות, וטביעות נעליים שייכות לסוג השני ולא לסוג הראשון.
בשולי פסק דינו מעיר עמית: "בתיק שבפנינו נפרצו כל הגבולות הדיוניים לטובת ההגנה. לא תהא זו הפרזה-רבתי אם אומר כי בערכאה הדיונית התנהל משפט אחד, ובערכאת הערעור, עם התחלפות באי-כוח המערער, התנהל משפט אחר, עם קווי הגנה אחרים ועם ראיות חדשות. כך, חווֹת דעת שההגנה העניקה להן נפח מרכזי, נזנחו לחלוטין בערעור, לטובת חווֹת דעת אחרות שלא הוגשו לערכאה הדיונית.
"נאמן לדרכו כי יחסי הכוחות בין נאשם לבין מאשימה אינם שווים, הפגין בית משפט זה גישה ליברלית בהחזירו את התיק לערכאה הדיונית לשמיעת ראיות נוספות. אך כפי שיוסבר להלן, אפילו בכך לא נסתיים העניין, וגם 'בסיבוב השני' בפנינו, מבקשת ההגנה להציג ראיות ולהעלות טענות שונות, משל היינו בערכאה הדיונית. לפנינו 'מקצה שיפורים' של ההגנה בערכאת הערעור, וברגיל, כזאת לא ייעשה במקומותינו".
