"ברור שאיכותם המקצועית של עורכי הדין יורדת, וזאת משום שתנאי הקבלה לחלק לא מבוטל של מוסדות הלימוד למשפטים נעשים נמוכים יותר, הדרישות הלימודיות יורדות, ההקפדה על חובת נוכחות נעשתה פחות דרמטית, ולכן אנשים עוברים איכשהו את המסלול והופכים להיות עורכי דין, באיכות פחות טובה".
כך אומר שופט בית המשפט העליון,
יורם דנציגר, בראיון ל"עורך הדין", בטאון לשכת עורכי הדין. דנציגר סבור שעל המוסדות להשכלה גבוהה - כולל המכללות - "להקפיד הרבה יותר על רשת הסינון בכניסה אליהם, בתנאי קבלת התואר הראשון ואפילו בתנאי המעבר משנה לשנה בדרך להשלמת התואר". הוא גם סבור, שהארכת ההתמחות לשנתיים תסייע בהעלאת רמת המקצוע.
דנציגר מותח ביקורת על דבריו של ח"כ מוטי יוגב נגד השופט
עוזי פוגלמן בנושא הריסת בתי מחבלים: "ביקורת צריך שתהיה עניינית ולא מתלהמת. ביקורת צריך שתהיה לגופו של עניין ולא לגופו של שופט. שמירה על כבודם של שופטי ישראל היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינתנו כמדינה שומרת חוק. להגיד דברים כאלה, כפי שנאמרו על שופטים, זה פופוליזם בלתי ראוי".
דנציגר דוחה את הטענה לפיה עמדותיהם של שופטי העליון משפיעים על החלטותיהם, באומרו שהם אינם משוחחים על נושאים פוליטיים אפילו "בשיחות נפש בינינו" ושאין לו מושג מהן השקפותיהם של עמיתיו. ברור שלשופטים יש השקפת עולם ממנה הם מושפעים, הוא מוסיף, אך "השופט תמיד מכריע על-פי הדין".
עוד אומר דנציגר על עבודת בית המשפט העליון, כי לא היה מקרה בו ראש ההרכב אמר לחבריו כיצד לפסוק. "כל חברי ההרכב לומדים לעומק כל אחד מן התיקים שיתבררו לפניהם". הוא מספר, כי השופטים מקבלים את התיקים שבוע לפני הדיון, בבוקרו של יום הדיון הם נפגשים ומתייעצים, ובסיום היום נפגשים שוב כאשר לפניהם רשימותיהם ומחלקים ביניהם את הכתיבה בתיקים ששמעו.
בהתייחסו לעמדתו נגד הלכת אפרופים אומר דנציגר, כי סבר שהמציאות השתנתה מאז נקבעה הלכה זו בידי הנשיא לשעבר
אהרן ברק (שתקף אותו בחריפות על עמדתו). "גם בימים שבהם חשתי 'בודד במערכה' ראיתי חובה לעצמי להביע את השקפת עולמי בתחום זה, כשסברתי שאופן יישום ההלכה שגוי או שהלך רחוק מדי". והוא מוסיף בעקיצה כלפי ברק: שופט צריך להביע את עמדתו גם כאשר הוא במיעוט - וזוהי גישתו של ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית".
על הדרך בה החל לפסוק בתחומים בהם לא עסק כעורך דין, אומר דנציגר: "ראשית, כבר נאמר ששופט הופך להיות מומחה בכל תחום שהוא נדרש להכריע בו, ויש אמת רבה באמירה זו. שנית, אנו לא מהססים להתייעץ עם הקולגות שלנו במקרים המתאימים". דנציגר גם תומך בכתיבת הערות-אגב, להן יש "תרומה ממשית לפיתוח המשפט, והן משמשות כלי משמעותי בידיו של שופט המבקש להניע תהליך אשר בסופו יכול שתשתנה ההלכה".
בפיו של דנציגר מספר עצות לעורכי הדין המופיעים בבית המשפט העליון: להגיע מוכנים ("לא אחת נשאלים עורכי הדין במהלך הדיון שאלות נוקבות והם לא יודעים להתמודד איתן"), לזכור שהשופטים קראו את הטיעונים והדיון בעל-פה הוא רק השלמת טיעון; ולקחת ברצינות עצה של השופטים למשוך את הערעור (אחרת עלול להיכתב פסק דין ובו אמירות שאינן רצויות ללקוח ואשר יביא לחיובו בהוצאות).
דנציגר גם מייעץ לעורכי דין צעירים: "להיות ממוקד בתחום מקצועי מסוים ולא להתיימר לדעת לטפל בכל עניין ובעל תחום משפטי", ולהצטרף למשרד גדול - לרכוש בו ניסיון וידע, ואז להפוך לשותפים בו או לפתוח משרדים משלהם. על הדרך בה הפך משרד דנציגר-קלגסבלד לאחד המובילים בתחומו אומר דנציגר, כי היה זה שילוב של יכולת מקצועית גבוהה, חריצות והשקעה משמעותית בכל תיק, ובחירת המתמחים ועורכי הדין הטובים ביותר.
