ריבוי הרגולציה תוקע פרויקטים מרכזיים, ויש צורך בחשיבה מחודשת בנושא הרגולציה - אומר (29.1.16) המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים כלכליים,
אבי ליכט. הוא דיבר בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי.
ליכט פתח בתיאור הגורמים למצב הנוכחי: "לכל בעיה הקמנו משרד או רגולטור. התוצאה היא ביזור רב והעדר ראייה רוחבית, וכאשר לעיתים סמכויותיהם עמומות במתכוון. המורכבות הגוברת והולכת של הנושאים מצריכה עבודה של מספר רגולטורים עם הרבה אינטרסים. התוצאה היא התחושה שהכל תקוע. יש כמות עצומה של קונפליקטים בין שרים לרגולטורים ובין רגולטורים לבין עצמם. כל רגולטור עצמאי הוא שחקן וטו, ובכל פרויקט מורכב יש כמות גדולה של שחקני וטו".
הפתרון אמור היה להיות יצירת מנגנון הכרעה, המשיך ליכט, אך בפועל הדבר אינו קורה: "לאיש אין סמכות לכפות את דעתו על רגולטורים עצמאיים. בממשלה הנוכחית הוקמה ועדת שרים לרגולציה, אבל היא לא התכנסה אפילו פעם אחת, כי השרים לא רוצים להיכנס למחלוקות פוליטיות.
"צריך לקחת בחשבון גם את חוסר האמון המוחלט בשירות הציבורי, ולכן היכולת לקבל החלטות ברוב מול במיעוט היא קטנה. כיום, די בכך שתביע דעת מיעוט - בהגדרה אתה צודק. הרבה פעמים ניסיון של שר להפעיל סמכות מול שר נתפס כהתערבות פסולה או אפילו כשחיתות. לכן, דה-פקטו אין היום מנגנון הכרעה".
זליגה לשדה המשפטי ליכט הסביר, כי "אחת התוצאות היא זליגה של הכרעות מדיניות לתוך השדה המשפטי, בגלל יש מנגנון הכרעה ממשלתי אחד ברור: היועץ המשפטי לממשלה. כל דבר אפשר להפוך לסוגיה משפטית, כולל כאשר הסכסוכים אינם משפטיים. כאשר דברים כאלו מגיעים לשולחני, יש פיתוי גדול להכריע כדי לשחרר, ומצד שני - אז יש ביקורת שאנחנו מתערבים בנושאים שאינם משפטיים".
ליכט המשיך בחשיפה גלוית-לב: "יש מרמור כבד מאוד בממשלה, שמוציא החוצה פתרונות דרסטיים שלא תמיד מתאימים לסיטואציה. יש גם מהלכים לצמצום כוחם של הרגולטורים. נוצרים קונפליקטים, ואז השר לא מוכן לקדם בחקיקה או בחקיקת-משנה יוזמות של הרגולטור. לכן כל זה מחייב חשיבה מחושבת, כפי שמתרחשת בעולם. בארה"ב ובאירופה יש מהלכים לאיחוד הרגולטורים, כדי שלא יריבו ביניהם".
ליכט קורא לחשיבה מחודשת בכמה הנחות יסוד. הוא אינו מקבל את הטענה שקיים פער בין סוגיות עקרוניות של מדיניות לסוגיות מקצועיות. "הפער הרבה יותר אפור מכפי שנדמה, יש הרבה החלטות שמתחילות מלמטה. יש פה גם שאלה דמוקרטית: בשביל מה בחרנו את השרים אם הם לא מחליטים? יש משרדים שרוקנו מסמכויות, כמו משרד האנרגיה - אבל אם יקרה משהו בשוק האנרגיה, יבואו בטענות לשר".
גם חלש וגם מוטה פוליטית לדברי ליכט, גם עצמאות הרגולטורים היא לא תמיד המציאות: "אם ההחלטה חשובה, השר ימצא דרך להשפיע על הרגולטרים בדרכים שהציבור לא יראה, למשל בתקציבים. ואז גם אם הרגולטור יישאר עצמאי, תאריך התפוגה שלו הוא קצוב; בקדנציה הבאה, השר יחפש צייתנות. דה-פקטו אנחנו מקבלים רגולטור שעושה מה שהשר אומר - ואז הוא גם חלש וגם מוטה פוליטית". ליכט הדגיש: "מי שחושב שבהגדרה פוליטיקאים מקבלים החלטות פחות טובים מרגולטורים - טועה. מי שחושב שרגולטור לא פונה לקהל היעד שלו - טועה".
בעוברו לפתרונות האפשריים אמר ליכט: "יש תחומים שצריך לשמור בהם על עצמאות הרגולטור, אבל לצורך כך יש ליצור דרך לנקז החלטות מסוימות לדרג הפוליטי שיוכל להתערב. בסופו של דבר, הפוליטיקאים הם האחראים. חייבים ליצור מנגנון הכרעה ממשלתי ברור וחד. במצב בו הפרויקטים נתקעים, הממשלה והכנסת ימצאו מנגנון לא-מידתי לשחרר את הפקק בפרויקטים הגדולים.
"חשוב לאחד כמה שיותר רגולטורים. צריך למצוא מנגנון שבו שר יכול להתערב בהחלטות של רגולטור, בצורה שקופה ואחרי דיון ציבורי. זה עדיף מעצמאות דה-יורה וכניעות דה-פקטו. יש צורך לתת לרגולטורים כר יותר נרחב לשיקול דעת, למנוע מצב בו לא יהיה אכפת להם מה החלטתם תעשה לתחומים אחרים. זוהי לא הדעה הקונבנציונלית, אבל היא מפוכחת ומתבססת על מה שאני רואה יום-יום", סיכם.