שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, חייב את המדינה לשלם 250,000 שקל לאדם שתביעתו נגדה נדחתה, כמורת רוח מהתנהלותה כלפיו ולנוכח העובדה שמחסום ההתיישנות מנע מתן פיצוי ממשי.
דוד דהאן, יליד 1969 שסבל מפיגור, הגיש בשנת 2008 תביעת פיצויים בסך 40 מיליון שקל בטענה לנזקים שגרמו לו המדינה, האפוטרופוס שמונה לו והמעון בו חי מספר שנים. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את התביעה לגופה ולפיכך לא דן בטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים.
עמית החל מקביעה שעילה התביעה נגד המדינה ונגד מעון מקים התיישנה ולפיכך דחה אותה. את הערעור בעניינם של יתר הנתבעים דחה עמית לגופו, תוך שהוא מציין בין היתר, שיש לבחון את התנהלותם לפי המקובל בשנות ה-70 וה-80 ולא לפי אמות המידה המשופרות והמתקדמות הנהוגות כיום. גם אם התנהגות המעון לא הייתה מושלמת, מוסיף עמית, דהאן לא הוכיח קשר סיבתי בין התנהגות זו לבין נזקיו הנטענים.
עם זאת, אומר עמית כי בהתנהלותה של המדינה נפל פגם מהותי, כאשר העמידה אותו בפני ועדת אבחון רק ב-1998, כך שייתכן שהוא נותר במעון זמן רב מכפי שהיה ראוי. אלמלא ההתיישנות, היה מקום לחייב את המדינה בתשלום פיצוי על מחדל זה, עם כל הקושי שבכימות הנזק למעט אובדן השתכרות - אומר עמית.
"הדעת איננה נוחה מכך שהמערער ייצא בידיים ריקות לאחר הליך ממושך, שבמסגרתו עלה בידו להוכיח כי המדינה התנהלה כלפיו שלא כדין וגרמה לו נזק בר-פיצוי. אומנם מרבית טענותיו של המערער נדחו, בפרט בהשוואה להיקף התביעה המקורית שהוגשה לבית משפט קמא, ועם זאת - אני רואה לנכון להביע מורת רוח מכך שהמדינה לא מילאה את חובתה להביא את המערער - בנסיבותיו האישיות המיוחדות כמפורט לעיל - בפני ועדת אבחון פעם בשלוש שנים, כמתחייב מחוק הסעד", ממשיך עמית.
"הקושי בהתנהלות המדינה לא נותר מרחף ברובד העיוני-תיאורטי. בשים לב למצבו הגבולי של המערער ולמכלול נסיבותיו הפרטניות, אילו היה נערך אבחון כדין - המערער היה זוכה, ככל הנראה בנקודת זמן סמוך לשנת 1995, לכל הפחות, להיות מודע לכך שהוא אינו מוגדר עוד כבעל פיגור שכלי וייתכן כי היה עוזב מוקדם יותר את המעון.
"בנסיבות אלה, ומאחר שהמערער תרם לבירור סוגיה ציבורית ולחידוד החובה החלה על המדינה, תיפסקנה לזכות המערער הוצאות משפט על הצד הגבוה. אני ערֵ לכך שמדובר בתוצאה חריגה, שכן תביעתו וערעורו של המערער נדחו, אך הנסיבות המיוחדות של הפרשה מכתיבות תוצאה ברוח זו".
את פסק הדין חותם עמית במשפטים הבאים: "פתחנו ואמרנו כי קשים היו ימי שני חייו של המערער מיום נטישתו, העברתו למוסד אמנה, משם למשפחה אומנת ומשם למעון. בהינתן נקודות פתיחה אלה, ובהינתן מגבלותיו האוביקטיביות של המערער, קשה שלא לחוש הערכה למערער ש'גדל להיות איש מיוחד עם יכולת ורבלית שנכון לסייע לזולת, ולפי תפיסתו פועל בהתאם לצדק' כדברי בית משפט קמא. במבט צופה פני עתיד אציע למערער, שגורלו לא שפר עליו, להתגבר על משבר האמון עם הגורמים הטיפוליים ועם אנשי המקצוע, ולהיעזר בתמיכה חיצונית, לרבות האפשרויות המוצעות לו גם כיום על-ידי רשויות המדינה".
השופטים
צבי זילברטל ו
מני מזוז הסכימו עם עמית. את דהאן ייצגו עוה"ד עופר רון ומוטי קראוס, את המדינה ייצגה עו"ד דינה דומיניץ, את האפוטרופוס ייצגו עוה"ד תמי גרינברג וקרן מרקו, ואת המעון - עו"ד ניר ידיד.