טעויות של חוקרי המשטרה, קיבעון של המחלקה לחקירות שוטרים והסקת מסקנות נחרצת ובלתי מוצדקת של בית המשפט המחוזי בבאר שבע - כל אלו חברו להרשעתו הבלתי-מוצדקת של ניר סומך, קצין מבצעים במשמר הגבול, בהריגתו של בן טל בספטמבר 2009. בית המשפט העליון זיכה (יום ה', 18.2.16) את סומך, שלוש שנים לאחר שנדון ל-14 שנות מאסר, והורה לשחררו מיידית.
טל - חבר ילדות של סומך ושכן של המשפחה - פיתח אהבה אובססיבית לטלי סומך, רעייתו של ניר, איים להתאבד אם לא תיענה לו ולבסוף נאלצה המשפחה לעבור דירה לזיקים - אך גם שם איתר אותם טל. ביום האירוע הגיע טל במכוניתו לבית משפחת סומך, ניר ראה אותו רוכן לעבר תא הכפפות של רכבו, יצא מרכבו-שלו והתקדם לעברו. כאשר יצא טל ממכוניתו לעבר סומך, ירה בו הלה שלוש יריות מאקדחו והרגו.
סומך הואשם ברצח, זוכה מחמת הספק והורשע בהריגה בידי השופטים המחוזיים
ברוך אזולאי,
נתן זלוצ'ובר ו
יעל רז-לוי. סומך טען שפעל מתוך הגנה עצמית, לאחר שטל הניף לעברו מנעול רכב - מוט ברזל שאורכו מטר - והוא חשש לחייו. מנעול הרכב נמצא בזירה, ולדברי השופט
נעם סולברג - זהו המפתח לפסק הדין.
סולברג אומר כי מדובר במקרה נדיר בו אין מנוס מהתערבות בממצאי עובדה של המחוזי, שכן ניתוח העדויות מלמד שנותר ספק העומד לזכותו של סומך. לדבריו, הפרקליטות ננעלה על כך שטל לא היה זה שהוציא את המנעול מהרכב, ורק בערעור הסכימה עם הגירסה לפיה הוא שעשה זאת - אבל אז טענה שהוא לא הניף אותו לעבר סומך, אלא שמט אותו. המשטרה מצידה דרשה מסומך לבצע שחזור של הירי בעת שהיא עצמה לא ידעה מה בדיוק התרחש, הסתמכה על הנחות שגויות ואז ייחסה לסומך תשובות לא מדויקות.
המדינה הביאה שני עדי ראייה לירי, אשר טענו שלא ראו את המנעול בידיו של טל. אולם סולברג מנתח באריכות את עדויותיהם ומגיע למסקנה, כי לא ניתן על בסיסן לקבוע חד-משמעית שאכן כך התרחש. לדבריו, בנושא זה ובנושאים אחרים - אין מקום לסימני הקריאה שהציב המחוזי, ובמקומם יש להציב סימני שאלה.
סולברג התערב גם בממצאי המהימנות בנוגע לסומך, ובניגוד למחוזי קבע שעדותו הייתה עקבית ואיתנה, ושיש לייחס לה משקל גבוה. לאחר היסוס, הוא מסכם נקודה זו, הגיע למסקנה שלא ניתן לשלול את האפשרות שטל אכן הניף את המנעול לעבר סומך, בעיקר היתר בשל סתירות בין עדי הראייה והראיות הנסיבתיות על הלכי הרוח של טל וסומך.
עוד קיבל סולברג את טענת ההגנה, לפיה בית המשפט המחוזי לא דן לעומק בטענת ההגנה העצמית, ולכן עשה זאת בעצמו והגיע למסקנה שטענת הגנה זו עומדת לסומך. בין היתר אומר סולברג, כי סומך לא יכול היה לסגת מבלי להגביר את הסכנה לעצמו ולרעייתו, האפשרות לירות באוויר או לרגליו של טל לא הייתה מעשית, החלטתו לירות לא הייתה בלתי פרופורציונלית והתנהגותו לא הייתה פסולה. סולברג קובע, "לאחר התלבטות רבה, על הגבוּלין", כי קיים ספק סביר בדבר הגנה עצמית.
סולברג גם קבע, שוב בניגוד למחוזי, כי סומך השתהה בין הירייה הראשונה לשתיים הבאות - מה שמלמד שבאותו פרק זמן קצרצר זיהה את הסכנה בדמות מנעול הרכב, ואז ירה בראשו של טל. לדברי סולברג, בנסיבות המקרה יש לדקדק עד מאוד עם סומך בקביעה האם היריות הבאות היו נחוצות. בניגוד למחוזי, שראה לחובתו של סומך את הכשרתו המקצועית, אומר סולברג: "דווקא המיומנות הרבה המיוחסת לניר, היא הנותנת לכאורה כי פעל כפי שפעל רק משהבין כי כלתה אליו הרעה מאת בּן [טל] להמיתו".
השופטים
יצחק עמית ו
ענת ברון הסכימו עם סולברג. את סומך ייצגו עוה"ד
יאיר גולן,
נחשון שוחט,
אבי חימי ומשה וייס, ואת המדינה - עו"ד דגנית כהן-ויליאמס.
