אין להוציא "צו חוסם" נגד מתדיין

בית המשפט המחוזי בתל אביב פורס את הכלים העומדים לרשותו של שופט לטיפול בבעלי דין טרדנים וחצופים, וקובע (3.3.16) שמתן "צו חוסם" עתידי - המונע מהם גישה לערכאות - אינו אחד מהם. סגן הנשיאה, יצחק ענבר, קיבל ערעור על החלטת שופט בית המשפט למשפחה בתל אביב, ארז שני, למנוע מאדם מסוים להגיש תביעה נגד הצדדים האחרים במשך שנתיים. מדובר בסכסוך צוואה שהחל בשנת 2011, במסגרתו הגיש אותו אדם עשרות רבות של בקשות, והתבטא שוב ושוב כלפי שני בצורה גסה ביותר, עד כדי השמעת איומים באולם. אזהרותיו של שני נפלו על אוזניים ערלות, האיש לא שילם 2,000 שקל לאוצר המדינה כפי שקבע שני, ולבסוף קבע שני, כי תביעתו של האיש ותביעותיהם של אחיו יידחו בלא דיון, וכאמור - האיש לא יוכל להגיש תביעה חדשה במשך שנתיים. ענבר ביטל את ההחלטה על שני ראשיה וקבע, כי יש לאפשר לאיש ולאֶחיו לברר את טענותיהם, תוך נקיטת אמצעים מתאימים בניסיון להבטיח התנהגות הולמת שלו בעתיד. ענבר מזכיר, כי האחריות על ניהול הדיון מצויה בידי בית המשפט, ומונה את האמצעים הרבים שנתן לו המחוקק על-מנת לעשות זאת: מחיקת תביעה טורדנית או נקמנית וזאת במקרים קיצוניים במיוחד, מחיקה נקודתית של קטעים פוגעניים מתוך כתבי טענות, הטלת הוצאות בשל טיעוני סרק או טיעונים בלתי הולמים, התניית בירור התביעה בהפקדת ערבות לכיסוי הוצאות הנתבע, הרחקה מן האולם, הטלת קנס ומאסר. במקרה הספציפי, ממשיך ענבר, יכול היה שני לנקוט בשורה של צעדים דיוניים כדי להפחית את מספר בקשות הסרק. למשל: לפצל את הדיון ולעסוק תחילה רק בסוגיות הליבה, למחוק לאלתר בקשות שהיו חורגות מהמסגרת שנקבעה, הטלת הוצאות ההולמות את יכולתו הכלכלית של הצד המטריד או חיובו להפקיד מראש את שכרם של המומחים. ענבר מציין, כי בית המשפט רשאי לנקוט באמצעים אלו מיוזמתו, וההחלטות יכולות להיות קצרות וענייניות - אפילו במתכונת של "פתקית". לגבי השתלחויותיו של האיש בבית המשפט אומר ענבר, כי אומנם אורך רוחו וסבלנותו של שני ראויים להערכה, אך היה עליו לנהוג אחרת. הוא היה צריך לעשות שימוש מדורג בכלים העומדים לרשותו, החל ממחיקת ביטויים שלוחי רסן בכתבי הטענות שהגיש הלה ועד לקנסות ואפילו למאסר. מחיקת התביעה הייתה צעד קיצוני מדי, וייתכן שניתן היה למונעו אם היו ננקטים לפני כן אמצעים פחות חריפים, סבור ענבר. בנוגע לאפשרות לתת צו חוסם אומר ענבר, כי ההלכה המחייבת היא זו שנתן השופט חיים כהן בבית המשפט העליון בשנת 1975, ולפיה לבית המשפט אין סמכות למנוע גישה עתידית לערכאות. סקירת הפסיקה ב-40 השנים האחרונות מביאה את ענבר למסקנה, כי הלכה זו עומדת על תילה. הנשיא דאז אשר גרוניס אומנם הוציא צו חוסם בשנת 2014, אך היה זה צו מוגבל, שהתייחס להגשת בקשות בתיקים שכבר הוכרעו. אם בכלל ניתן להוציא צו חוסם, ממשיך ענבר, הרי זה רק כאשר כל האמצעים האחרים לא הועילו, ורק כאשר מדובר במי שמטריד את בית המשפט שוב ושוב בהליכים שעל פניהם אין להם כל סיכוי. על בית המשפט גם לאפשר לאותו מתדיין לנסות ולשכנעו, כי הליך עתידי ספציפי אינו הליך סרק. ענבר קבע, כי האיש ישלם הוצאות של 8,000 שקל ויפקיד עוד 12,000 שקל לכיסוי הוצאותיהם העתידיות של הצדדים האחרים. השופטת יהודית שבח הדגישה, כי אין להסיק מהדברים שהשופט המגלה אורך רוח, איפוק וסבלנות, הוא הנושא באחריות להתנהגות המשתלחת וכפויית הטובה של המתדיין. הכוונה היא להדגיש את סמכותו לעשות שימוש בכלים העומדים לרשותו, "על-מנת לשמור על כבודה של המערכת השיפוטית ולא לעשותה למרמס, ובה בעת למלא את תפקידו ולקיים את ההליך השיפוטי עד להכרעתו". השופט שאול שוחט הסכים עם ענבר ושבח. את יתר הצדדים ייצגו עוה"ד מיכאל דותן, אודליה גריידי-פרי, רמי צוברי, רות אורן ורוני עזרא.