המדינה מערערת על פס"ד נפתלי

המדינה הגישה (יום ה', 10.3.16) לבית הדין הארצי לעבודה ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בעניינו של מני נפתלי. השופטת דיתה פרוז'ינין חייבה את המדינה לפצות את נפתלי ב-155,000 שקל - מחציתם על הפרת ההבטחה לפיה יוכל להתמודד על משרת קבע כאב הבית בבית ראש הממשלה, ומחציתם בשל העסקה פוגענית על-רקע יחסה של שרה נתניהו כלפיו. המדינה אומרת באמצעות עו"ד מיכל לייסר, כי אף שהיא סבורה שנפלו טעויות עובדתיות בפסק דינה של פרוז'ינין - היא אינה מערערת על קביעות אלו, בהן לא נוגעת ערכאת הערעור להתערב. מדובר בין היתר על הקביעות הנוגעות להתנהלותה של שרה נתניהו, אשר ביקשה לערער בנפרד על קביעות אלו; בית הדין טרם החליט האם להיענות לבקשה, שכן נתניהו לא הייתה צד להליך בבית הדין האיזורי. לדעת המדינה, לאחר שפרוז'ינין דחתה את טענתו של נפתלי לפיה ניתנה לו הבטחה שלטונית שיוכל להתמודד על המשרה, לא היה מקום לפצותו על אי-קיומה של אותה הבטחה - שכאמור לא ניתנה. המדינה טוענת, כי פסק דינה של פרוז'ינין נוגד את הרציונל שביסוד ההלכה הנוגעת להבטחה שלטונית, יכולת אכיפתה והנסיבות החריגות שבהן היא עשויה להצמיח זכות לפיצוי. לטענת הפרקליטות, איש לא יכול היה לתת לנפתלי הבטחה לכתב מינוי, ובוודאי שלא סמנכ"ל משרד ראש הממשלה, עזרא סידוף, כפי שטען נפתלי. לדבריה, לכל היותר קיבל נפתלי הצהרת כוונות בלתי מחייבת, והיא מזכירה שבחירה לעובד מדינה מן המניין מחייבת עמידה במכרז. קביעתה של פרוז'ינין "איננה מבוססת על הכרעה בדבר מהימנות של עדים אלא על בסיס ניתוח לוגי ומשפטי של הראיות אשר מעיון בו ניתן להיווכח בנקל בטעויות שנפלו בו", נטען בערעור. המדינה מזהירה, כי אכיפה של הבטחה כזו וחיוב הרשות הציבורית בפיצוי בגין אי-אכיפתה, חותרים תחת עקרון חוקיות המינהל ומעמידים את הקופה הציבורית בפני סיכון שהיקפו רב כמספר הגורמים אשר חלילה "יטעו" ויתנו "הבטחות" ממין אלו. את הפיצוי העניק בית הדין בשל "הטעיה" לכאורה, אלא שהמדינה טוענת שבית הדין שגה הן בעצם הקביעה שהייתה הטעיה, הן כאשר הרחיב את חזית הטיעון, והן כאשר העלה טיעון שנפתלי עצמו לא העלה בסיכומיו. בנוגע להעסקה הפוגענית טוענת המדינה, כי פרוז'ינין הפכה העסקה שכזו לעילת תביעה עצמאית, ועשתה זאת על בסיס הצעת חוק שעברה קריאה טרומית בלבד, ופסקה פיצוי על בסיס העקרונות שבאותה הצעת חוק. לטענת הפרקליטות, ניתן לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש רק אם יש עילת תביעה בדין - וזו אינה קיימת כאשר מדובר בהעסקה פוגענית. המדינה גם מעלה את החשש, שהפיצוי נפסק לנפתלי בגין אירועים בהם כלל לא היה מעורב. "דרך כלל, בתי המשפט האזרחיים אשר דנים בעוולות לפי פקודת הנזיקין רואים עצמם מתגדרים לעוולות הקבועות בפקודת הנזיקין ואין בכוחם להפיח חיים בעוולות שלא נקובות שם", נטען בערעור. המדינה גם מציינת, כי בית הדין לעבודה מוגבל בפירוש לארבע עילות בלבד שבפקודת הנזיקין, ולכן בוודאי שלא יכלה פרוז'ינין ליצור עילה חדשה בדמות העסקה פוגענית. הפרקליטות גם עומדת על כך שנפתלי מעולם לא ביקש לעבור לתפקיד אחר, מזכירה שהוא ביקש להיקלט כעובד קבוע בבית ראש הממשלה, ואומרת שבמצב עובדתי זה - קשה מאוד להכיר בחבותה של המדינה לפצותו על "העסקה פוגענית". עוד היא מעירה, כי פרוז'ינין אמרה בצורה סתמית שהמדינה כשלה בחובתה להעניק לנפתלי סביבת עבודה הולמת - אך לא אומרת מה כן היה צריך לעשות. המדינה מציינת, כי ביום בו ניתן פסק הדין בעניין נפתלי, ניתן פסק דין סותר בבית הדין האיזורי בנצרת, אשר נמנע מלקבוע האם קיימת עילת תביעה כללית ועצמאית בדמות התעמרות תעסוקתית ובשאלות האחרות המתעוררות בהקשר זה, כשהוא מזכיר גם את הצעת החוק שאושרה בקריאה טרומית.