ארבע נשים שהעלילו על גבר כאילו אנס אותן מספר פעמים, יפצו אותו ב-550,000 שקל. בית המשפט העליון אומנם הפחית (יום ב', 14.3.16) בכשני שלישים את הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי, אך קובע שהעלילה הייתה פרי תוכנית אותה הובילו עו"ד רוני אלוני-סדובניק והיחצ"ן מוטי מורל.
קורבן העלילה היה עו"ד אורי דניאל. הוא והנשים היו חברים בקבוצה סגורה ללימודי פילוסופיה, לה היו מאפיינים מסוימים של כת. בראש הקבוצה עמדה ר"ש, שגם הובילה את העלילה נגד דניאל לאחר שהתגלע סכסוך בינו לבין בן-זוגה. במסגרת העלילה, התלוננו ר"ש ועוד שלוש נשים מהקבוצה במשטרה כאילו דניאל אנס אותן. לאחר שהתיקים נסגרו, החלו ר"ש ושתיים מחברותיה במהלך שנועד להרוס את דניאל מבחינה אישית ומקצועית. בשלב זה, ליוותה אלוני-סדובניק את השלוש, והן אף העסיקו חוקר פרטי - דן ויג, לחובתו יש עבר פלילי.
השופט
יצחק עמית מתאר בהרחבה כיצד פעלה הקבוצה, אשר שכרה את שירותיו של מורל. הוא מצטט מתוך מסמך שהכין מורל בינואר 2011, ובו נקבע שהמטרה לגבי דניאל היא "מפסיד במשפטים, מפסיד בחיים, בורח, נעלם, מפסיק להטריד", כלומר: להכפישו כדי שיפסיק להטריד את חברות הקבוצה. במסמך מפורטת גם האסטרטגיה להשגת היעד: איסוף חומרים מהאינטרנט, השגת מידע דרך חוקר פרטי, דרך "אנשים ששונאים אותו", "לתחקר את הלקוח שיביא לִידִים לאנשים שסבלו מאורי". עוד נכתב בו: "אחרי איסוף החומר נתכנן חשיפה תקשורתית במטרה להשיג את המוצרים שהוגדרו למעלה".
תלונה, הדלפות והפגנות עמית ממשיך ומתאר: "על-רקע מסמך זה, ובהמשך אליו, נערך במשרדו של מורל מסמך שכותרתו 'תוכנית נאנסות'. האסטרטגיה שהוגדרה בתוכנית נוסחה בזו הלשון: 'כדי להעלות את נושא הנאנסות לסדר היום של התקשורת, נייצר בשבילן אירוע מחאתי שהעיתונאים יהיו מחויבים להתייחס אליו ויריבו ביניהם על הסקופ'". בין היתר נקבע, כי אלוני-סדובניק - המייצגת שתיים מן הנשים - תדרוש מהלשכה להשעות את דניאל; היא תדליף את המכתב לתקשורת תוך השחרת שמו של דניאל; ר"ש תעמוד מול מגדלי אביב עם מסיכה ושלט שבו ייכתב: "לשכת עורכי הדין מחפה על עורך דין אנס"; פרסום מסיבי ברשת האינטרנט, לרבות סרטוני יוטיוב ושימוש בפורומים.
"ביום השני למחאה יעמדו ר', ד' ומ' עם מסיכות ושלטים זהים"; "ביום השלישי למחאה יצטרפו לשלושת הנאנסות פעילות חברתיות מארגוני נשים"; בסוף היום השלישי תודלף הפרשה לעיתונאי בכיר, וכאן נמנו במסמך שמותיהם של עיתונאים אופציונאליים "לפי העדפה"; בשלב זה, על-פי התוכנית, "ד' ניגשת להתלונן בליווי עיתונאי"; ובשלב העשירי והאחרון - "מתלוננות נוספות מגיעות להתלונן על העורך דין האנס".
עמית מדגיש: "ניכר בבירור, כי המתלוננות שימשו אך ורק אמצעי לשם השגת המטרה התדמיתית במסגרת תוכנית הפעולה של
משרד יחסי ציבור מוכר וידוע, שמופעל על-ידי לקוחות בעלי עניין. הטרמינולוגיה שבה נעשה שימוש במסמכים זועקת כי מטרת התוכנית היא זדונית ופסולה מעיקרה, והעיניים מסרבות להאמין כי תוכנית מעין זו נערכה בתכנון מחושב והועלתה על הכתב כאילו מדובר בעוד אחת מני פעולות רבות, שמשרד יחסי ציבור מתכנן ומבצע עבור לקוחותיו". הוא אינו אומר מי היה אותו לקוח אינטרסנט.
"מקבץ חריג עד-מאוד" עמית מסכם נקודה זו: "פעולותיהן של המתלוננות היו מתואמות, נועדו לפגוע באורי, וזכו לליווי של אנשי מקצוע (חוקר פרטי, משרד יחסי ציבור ועורכת דין). המתלוננות (למעט ט') הגישו תביעות אזרחיות שכללו פרטים לא ענייניים שמטרתם להכפיש את אורי, וביקשו להסיר את צו איסור הפרסום על פרטי הפרשה. בהתאם ל'תוכנית הנאנסות' שנערכה במשרדו של מוטי מורל, עשו המתלוננות מאמצים לפגוע באורי באמצעות מכתב ללשכת עורכי הדין והפגנות פומביות, חרף קיומו של צו איסור פרסום על פרטי הפרשה".
המלחמה בין דניאל לבין הנשים הגיעה לבית המשפט כאשר שלוש מהן הגישו נגדו תביעות נזיקין, והוא הגיב בתביעה משלו. עמית מותח ביקורת על ניסוח תביעותיהן של הנשים, ששלוש מהן יוצגו בידי אלוני-סדובניק. לדבריו, נכללו בהן האשמות והשמצות בלתי רלוונטיים לחלוטין, כנראה במטרה לפרסמן ברבים אם יוסר צו איסור הפרסום על הפרשה.
שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב,
דליה גנות, דחתה את תביעותיהן של הנשים וקיבלה את תביעתו של דניאל, תוך שהיא מזכה אותו בפיצוי כולל של 1.3 מיליון שקל. עמית דחה את ערעוריהן של הנשים על דחיית תביעותיהן, תוך שהוא מנתח בהרחבה את הראיות וקובע שמעשי האונס הנטענים - לא היו ולא נבראו. עמית גם מציין, כי שלוש הנשים שהגישו את התביעות האזרחיות, הסבירו בצורה זהה את העובדה שהתלוננו רק לאחר שנים - מה שמחזק את המסקנה שיד מכוונת אחת הייתה מאחורי התלונות והתביעות.
עמית מרכז בטבלה את מה שהוא מכנה "המקבץ החריג עד-מאוד במקרה שלפנינו", ועומד על כך שכל המתלוננות לקו בשורה של מאפיינים חריגים: סתירות, הימנעות מחשיפת האירועים בפני אחרים, כבישת עדות, תזמון התלונה ומניע זר. אצל חלקן זיהה עמית גם גרסה מתפתחת. נכון שמדובר במאפיינים מוכרים במקרה של עבירות מין, מציין עמית, אך כאשר הם חוזרים על עצמם בקבוצה אחת של מתלוננות, ולעיתים באותה לשון - הדבר מחייב זהירות יתר.
חשש מ"אפקט מצנן" עמית קובע, כי לא יכול להיות ספק שארבע הנשים פעלו לכל אורך הדרך בכוונה זדונית לפגוע בדניאל, ולכן הן חייבות לפצותו על לשון הרע. עם זאת, הוא לא קיבל את עמדתה של גנות, אשר חייבה אותן בפיצוי הן על לשון הרע והן על רשלנות, ואף קבע שיש להבחין בין הארבע לפי מידת אחריותן לעלילה ולהתנכלות לדניאל. לכן קבע, כי מנהיגת החבורה ר"ש תשלם לו 200,000 שקל, שתי נשים אחרות ישלמו 100,000 שקל כל אחת, והאישה שלא הגישה תביעה אזרחית - תשלם 50,000 שקל. הוא הותיר על-כנם את ההוצאות שנפסקו במחוזי, הוסיף עליהם 20% אך לא חייב בהוצאות בעליון.
עמית מוסיף ומדגיש, כי משיקולי מדיניות - יש להיזהר בעת הטלת חובת פיצוי על מתלוננות בעבירות מין, שמא ייווצר "אפקט מצנן" שיביא להימנעות מהגשת תלונות מוצדקות. במקרה הנוכחי יש הצדקה להטלת פיצוי, אך גובהו צריך להביא בחשבון גם שיקול זה. מצד שני, הוא ממשיך, "קיים קושי לא מבוטל במצב דברים שבו מי שביקש לרקום עלילת שווא ולנצל את הסלידה החברתית מעברייני מין כמנוף לקידום אינטרסים אישיים וככלי לפגיעה באדם חף מפשע - עובר לנופף בדגל ההגנה על נפגעי עבירות מין וזוכה להגנה".
השופט
אורי שהם הסכים עם עמית בקובעו, כי תלונותיהן של הנשים היו כוזבות והסכים גם עם מסקנתו האופרטיבית. השופטת
דפנה ברק-ארז סברה בדעת מיעוט, כי יש לדחות את הערעורים, בשל פגמים קשים שנפלו לדעתה בצורה בה ניתחה גנות את הראיות והעדויות. גם עמית סבר שבחלק מן הנקודות סטתה גנות מההלכה הפסוקה בנוגע לבחינת מהימנות עדים בעבירות מין, אך לדעת ברק-ארז - הסטייה הייתה כזאת, שאין כל אפשרות להסתמך על ממצאי המהימנות שלה.
את דניאל ייצגו עוה"ד סיני אליאס ומורן שטיבל. שלוש מן המערערות יוצגו בידי עוה"ד
עמוס ון-אמדן,
שלומית הראל-שוורץ, עידן פפר ואורטל לגזיאל.
