לקוח אינו חייב לשלם לסניגור שביקש להשתחרר מייצוגו אך בקשתו נדחתה בידי בית המשפט. כך קובעת, בפסק דין ראשון מסוגו, שופטת בית משפט השלום בירושלים, תמר בר-אשר צבן.
רוברט דויטש הואשם בזיוף עתיקות וזוכה מכל ההאשמות נגדו. הוא היה אחד הנאשמים במגה-תיק שנדון במשך שש שנים בבית המשפט המחוזי בירושלים, ואשר כלל 12,000 עמודי פרוטוקול, אלפי עמודים של מוצגים, 120 ישיבות ו-126 עדים. סניגוריו היו עו"ד אורי שפאר המנוח ועו"ד חגי סיטון ממשרד שפאר-סימון-הניג-פרלו.
במהלך המשפט ביקשו הסניגורים להשתחרר מהייצוג בשל מחלוקת על שכר הטרחה, אך השופט
אהרון פרקש דחה את בקשתם. לאחר תום המשפט תבע המשרד מדויטש 1.2 מיליון שקל, בנוסף לקרוב למיליון שקל שכבר שילם. דויטש סירב לשלם, בנימוק שייצוגו בידי שפאר וסיטון נכפה עליו בידי בית המשפט.
בר-אשר צבן אומרת (15.2.16) כי מדובר בסוגיה שטרם הוכרעה בפסיקה הישראלית. היא קובעת, שיש להבדיל בין המישור המשפטי-ייצוגי לבין המישור החוזי-כספי כאשר נדחית בקשה לשחרור מייצוג. בעוד במישור הראשון מחויב הסניגור להמשיך במלאכתו ללא כל שינוי, לא ניתן ללמוד מכך על שאלת החיוב הכספי. נושא שכר הטרחה אמור להיות מעוגן בהסכם בין הלקוח לעורך הדין, ולפיכך חלים עליו דיני החוזים ולא הדין הפלילי העוסק בהמשך הייצוג.
לדברי בר-אשר צבן, טוב יעשו הצדדים אם יקבעו מראש בהסכם שכר הטרחה מה ייעשה במקרה של כפיית המשך הייצוג בידי בית המשפט. אם אין הסכמה שכזאת, הרי שאם הייצוג נכפה על הסניגור - שוב לא חלים היחסים החוזיים בינו לבין הלקוח. זהו אחד מהיבטי הסיכון-סיכוי שבהסכם שכר הטרחה, מציינת בר-אשר צבן. אם הסניגור לא הסדיר מראש את שכרו במקרה כזה, הוא לא יוכל להישמע בטענה שיצא מופסד.
במקרהו של דויטש, לא כלל הסכם ההתקשרות התייחסות לאפשרות זו, אך המשרד טען שדויטש התחייב לשלם את יתרת השכר גם לאחר שנדחתה הבקשה להפסיק את הייצוג. דויטש דחה טענה זו, ובר-אשר צבן מצאה שאין ראיות שיוכיחו את טענת המשרד. לעומת זאת היא קבעה, כי דויטש התחייב ששכר הטרחה לא יפחת מ-300,000 דולר, ומאחר ששילם עד כה 200,000 דולר - חייבה אותו לשלם 100,000 דולר נוספים.
בר-אשר צבן דחתה את בקשת המשרד לחייב את דויטש במלוא התשלום מכוח עשיית עושר ולא במשפט, תוך שהיא מסבירה שעיקרון זה אינו חל על ייצוג משפטי. את המשרד ייצג עו"ד יצחק הניג, ואת דויטש - עו"ד דורון צברי.
